במוצאי שבת, עם סיומו של עוד “סמינר תורמים” של ארגון ערכים, ניגש אלי אחד המשתתפים, סיפר ששמו יוסי, שהוא צופה בסרטונים שלי, ושיש לו סיפור מיוחד בשבילי.

***

לאחר חתונתם ערב שואת אירופה, התגוררו משה ודבורה ברנשטיין התגוררו בעיר סיגעט שברומניה.

הם שרדו יחד עד שנת 1944, עת הובלו בקרונות בקר למחנה אושוויץ בירקנאו, שם הופרדו. משה הובל למחנה ההסגר באזור הגברים, מימין לשער הכניסה לבירקנאו, ודבורה למחנה הנשים משמאלו.

כשגילו ששכינהם השתלטו על ביתם, הבין הזוג ברנשטיין שאין ליהודים עתיד ברומניה…

עם שחר, היתה יוצאת דבורה עם אסירות נוספות לעבודות כפיה במפעל נשק שהוקם ליד המחנה ההשמדה, ושבה עימם לפנות ערב.

את “ארוחת הבוקר” שלהן היו מקבלות האסירות בשעה 10:00.  

מידי בוקר היה מופיע אסיר יהודי כשעל עגלתו הרתומה לסוס ניצב דוד ממנו היה יוצק “מרק” לפינכות  שבידיהן, ותוך כדי גם מעדכן אותן על שלום בעליהן שבמחנה הגברים.

באחד הבקרים, בעת חלוקת האוכל, כשהתקרבה אליו אחת הנשים ובקשה להתעדכן בשלומו של אחיה, החל הסוס להשתולל, נשך אותה בזרועה, והטיל אותה למרחק של כמה מטרים, כשחלק מבשר ידה נותר בפיו.

כשהבחין במתרחש, ניגש השומר הגרמני האישה ואמד את מצבה. היא שכבה על הקרקע מטושטשת ושותתת דם, והשומר שהחליט שאין בה עוד תועלת, שלף את אקדחו כדי לירות בה.

באותו רגע זינקה לעברו דבורה ברנשטיין, חצצה בינו ובין האישה וביקשה ממנו שיתיר לה לטפל בה. “זו חבלה קטנה”, אמרה לו, “חבל להרוג אותה. עוד ניתן להשתמש בה למאמץ המלחמתי”.

השומר צחק והשיב את האקדח לנרתיקו.

“את צודקת”, אמר. “חבל לבזבז כדור על יהודייה. מה זה משנה אם תמות כאן או במחנה”.

דבורה קרעה רצועת בד משולי חולצתה, חסמה את הפצע המדמם ולקחה אותה למרפאה.

היא לא פגשה בה שוב.

כשהסתיימה המלחמה, מצאה דוברה את בעלה ויחד שבו לביתם בסיגעט שברומניה.  

כשגילו ששכינהם השתלטו על ביתם, הבין הזוג ברנשטיין שאין ליהודים עתיד ברומניה, עלו לארץ ישראל והתגוררו ברחובות.

17 שנה לאחר מכן, נפטרה דבורה, והותירה אחריה בעל ושלוש בנות.

משה שעבד קשה לפרנסתו, ניסה לגדלן לבדו, אך כשהבין שהדבר בלתי אפשרי, התחתן בשנית. הוא נשא לאישה את לאה, ניצולת שואה אף היא, ששימשה לו רעיה ולילדיה של דבורה אשתו הראשונה, אמא.

באחד הימים הבחין משה ברנשטיין שללאה צלקת גדולה ומכוערת על זרועה הימנית. לשאלתו, סיפרה שזו מזכרת ממחנה העבודה.

“באחד הימים. בזמן חלוקת האוכל”, סיפרה, “התנפל עלי סוס וקרע חתיכת בשר מידי. כששכבתי על הקרקע, הבחנתי במעורפל בגרמני שמכוון אלי את אקדחו, אלא שאז חצצה בינינו מישהי שאינני מכירה, והצילה אותי. אני חבה לה את חיי. בלעדיה לא הייתי היום בין החיים”.

משה, שזכר במעומעם את הסיפור אותו סיפרה לו דבורה אשתו הראשונה, ניגש לארון, הוציא משם את תמונתה של אשתו הראשונה.

“זו היא שהצילה אותך?”

לאה הביטה בתמונה בפה פעור ו… התעלפה.

הבנת אהרן? היו לי שתי סבתות. הסבתא הראשונה שלי הצילה ממוות את מי שעתידה לגדל את בנותיה, ולהיות הסבתא השנייה שלי.

בשואה היה חושך גדול, אך במבט לאחור, כל ניצול יוכל לספר לך על קרן האור הפרטית שלו שבלעדיה לא היה זוכה להינצל, ושתי הסבתות שלי הן הוכחה ניצחת לכך.

“אתה צודק”, הסכמתי. לכן אנו מזכירים זאת בהגדה.

“בליל הסדר אנחנו קוראים בהגדה פסוק מספר יחזקאל, שנאמר: “ואעבר עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואמר לך בדמיך חיי ואמר לך בדמיך חיי:”.

פסוק זה, על אף פשטותו, מעורר כמה שאלות. א. מי זאת שמתבוססת בדמיה? מיהו שעובר עליה ומבחין במצבה? ומה שהכי לא ברור, כיצד זה שדם הניגר מן הגוף ומסמל את אובדן החיים, דווקא בזכותו תחיה?  דווקא “בדמייך חיי”?

על כך משיב רבי מנחם בן שמעון ע”ה, ולדבריו, פסוק זה אמר הקב”ה לבני ישראל עת היו משועבדים במצרים.  

וכך הוא כותב:” והפירוש: בעת שהיית מושלכת על פני השדה בגועל, ולא היה לך חומל שיחמול עליך, בלתי שעברתי עליך לדעת עניינייך, וראיתי אותך בסכנה ובחרפה, והבטחתיך שם, שתחיי ולא תמותי. וטעם הזכיר פעמים ואמר לך בדמייך חיי – שכן יבטיח אותה השם תמיד.

בפסוק הזה מבשר הקב”ה לעם ישראל, שאף שמשועבדים הם ומוטלים על פני השדה מושפלים ונעזבים, חסרי אונים נטולי תקווה. אין הדבר כך. גם שם “ואעבור עלייך”. אפילו שם נמצאת עימם ההשגחה. גם אם לא תמיד ניתן להבחין בה בזמן אמת.

באומרו “בדמייך חיי”, מבשר הקב”ה לבניו, שהגם שבדרך כלל דם הניגר מן הגוף מבשר את קץ החיים, אין הדבר כך. דווקא “בדמייך חיי”. אף ש”בדמייך” את מתגוללת, אף על פי כן “חיי”. שאפילו בחושך הנורא תסוכך עליכם ההשגחה.

לכן מובא פסוק זה בהגדה, משום שאת ההגדה קראו יהודים, לא רק באור אלא בעיקר בחושך. יהודים קראו אותה במסעי הצלב, ובספרד של האינקוויזיציה. בימים בהם הכריחו אותם שכניהם להתאסלם, ובימים בהם חייהם היו תלויים על בלימה בשל עלילות דם. בגזירות ת”ח ות”ט, ובמחנות הריכוז שביקשו לקיים בהם “ולא ייזכר שם ישראל עוד”.

מה נתן להם את הכח להמשיך למרות הכל? בדמייך חיי. הידיעה שלמרות ה”בדמייך” עם ישראל חי.

לכן אנו ממשיכים לקוראה גם היום. משום שלמרות ששבנו לארץ אבותינו, טרם זכינו לגאולה, ועדיין ישנם בינינו יהודים השרויים בצער, ומבקשים גאולה פרטית.

אנחנו קוראים זאת כדי לזכור, שגם אם נראה לכאורה כי תפילותינו אינן נענות, גם אז הקב”ה אתנו. כדי שנזכור שאפילו בחושך הפרטי, יש אור. שאפילו שהכל נראה “בדמייך”, אף על פי כן יש בו “חיי”.

“שאפילו בעת שהיית מושלכת על פני השדה בגעל נפשך, ולא היה לך חומל שיחמול עליך, עברתי עליך לדעת ענינייך וראיתי אותך בסכנה ובחרפה, והבטחתיך שם שתחיי ולא תמותי”.

לכן נאמר פעמיים “בדמייך חיי”. כדי ללמד שלא רק בעבר נהגה כך ההשגחה, אלא “שכן יבטיח אותה השם תמיד”. שהנהגה זו לא התרחשה רק ביציאת מצרים אלא גם בימינו. ולא רק לכלל האומה, אלא אפילו ליחיד.

ודבורה ולאה ברנשטיין יוכיחו.

חג שמח.