מידי שנה בשנה עם בא האביב היה אבא “נעלם”. יוצא בחמש ושלושים לפני שהתעוררנו, ושב בשעות המאוחרות של הלילה לאחר שנרדמנו.
באותם בכשרות במטבחים בחלק ממחנות צה”ל ובמתקני משרד הביטחון היתה באחריות חברת “שק”ם” שהיתה גם יצרנית מזון גדולה, ואבא ששימש רב החברה, נשא על כתפיו הרחבות את האחריות לכשרות המטבחים במקומות אלו.
היו סורים מצד אבא, והונגרים מצד אמא, צ’כים מצד דוד יצחק, ועירקים מצד סבתא. מרוקאים מצד דודה יהודית, ואפילו פולנים מצד האורחים הקבועים שמעולם לא שאלנו מדוע מזמינים אותם.
כשהיינו מתלוננים על היעדרותו, היתה אמא משיבה, שאבא עסוק מאוד, משום שהוא מאוד רוצה שגם לחיילים יהיה אוכל כשר לפסח, כי כשחיילים אוכלים כשר בפסח, הנשק שלהם מדייק יותר במשך כל השנה. לנו זה הספיק.
כדי לעמוד מקרוב על “מבצע פסח”, היה אבא נודד בכל רחבי הארץ ומשתדל עד היכן שידו מגעת, וכפיצוי היה נוטל אותנו עמו ל”סיור פסח” מדי שנה בשבוע שלפני ליל הסדר.
אחי ואני אהבנו מאוד את ה”טיול”. גם משום שבמהלכו ביקרנו בבסיסי צבא שונים ובמתקנים, שעד היום אבא “לא זוכר” למה שימשו, ובעיקר משום שבמהלכו היינו פוגשים אנשים חייכנים שלראשם כיפות מגוהצות, ובחלקם הגדול היו ניצולי שואה. ומשום שהיינו מזכירים להם את ילדותם שנגדעה בעודה באיבה, היו מרעיפים עלינו ברכות, ממתקים ושאר מתנות.
***
בח’ בניסן ה’תשמ”ג, כבכל שנה, הצטרפנו לאבא “לסיור פסח”.
באותו יום נערכו בחירות לנשיאות המדינה. על התפקיד התמודדו שניים. חיים הרצוג והשופט מנחם אילון. לקראת סוף הסיור, בדרכנו הביתה, בישר הקריין כי נשיאה החדש של מדינת ישראל הוא חיים הרצוג. לא התרגשנו. חיים הרצוג? שיהיה.
ביומן הערב ראיין כתב הרדיו את בנו הצעיר של המועמד שלא נבחר, ובמהלכו שאל אותו, אם גם הוא ירצה להיות נשיא כשיהיה גדול.
“כן”, ענה הילד בהתלהבות, “אני מאוד רוצה. אך למרות זאת איני יכול”.
“מדוע?” שאל אותו הכתב המופתע.
“אני רוצה – כיון שלהיות נשיא זה תפקיד מאוד חשוב”, הטעים הילד. “אך איני יכול, משום שפוליטיקאי חייב לדעת לשקר, וכשאני משקר אני צוחק, ואז כולם יודעים שאני משקר, ולכן איני יכול”.
כולנו צחקנו. אפילו אבא שלמד מרבותיו הגדולים את סוד האיפוק, הבליע חיוך.
“שמעתם ילדים?”, אבא הביט לעברנו מתוך המראה. “עכשיו אתם מבינים למה בליל הסדר אנחנו מצווים על “והגדת לבנך”?
הבטתי באחי. לא הבנו מה הקשר. איך בן של שופט שרוצה להיות נשיא קשור לליל הסדר?
אלא שאבא לא הבהיר את דבריו והמשיך בנהיגה, ולכן גם אנחנו המשכנו. היינו עייפים. בין כה וכה ליל הסדר עמוס בשאלות. תהיה עוד אחת. לא נורא.
כשעצרנו בתחנת הדלק אבא הסתובב אלינו.
“אתם יודעים למה בליל הסדר מציבים את הילדים במרכז? כי ילדים לא יודעים לשקר. כי כשהם משקרים הם צוחקים. לכן אפשר לסמוך עליהם שהם יעבירו את הלפיד היהודי לדורות הבאים. ילדים לא יודעים לשקר, ולכן אפשר לסמוך עליהם”.
אחי ואני הבטנו באבא ו…נרדמנו.
***
טבעו של “ליל הסדר” שנערך בחבורה, שכן בלילה זה נוהגים ילדים להתארח אצל הוריהם וסבים וסבתות אצל בניהם ובנותיהם, ועל כן חזון נפרץ הוא שסביב שולחן אחד יסבו יחדיו שלושה דורות, ארבעה, ולעיתים אף חמישה.
בביתנו, סביב שולחן ה”סדר” הסבו זה לצד זה שלושה דורות. סבי וסבתותי, הוריי, דודיי ודודותיי, ילדיהם, וכמובן אנו הילדים.
מה שבכל זאת הפך את שולחן ה”” בביתנו לייחודי, היה מוצאם של היושבים סביבו.
היו סורים מצד אבא, והונגרים מצד אמא, צ’כים מצד דוד יצחק, ועירקים מצד סבתא. מרוקאים מצד דודה יהודית, ואפילו פולנים מצד האורחים הקבועים שמעולם לא שאלנו מדוע מזמינים אותם. עובדה זו שזורה היתה בילדותנו, ולימדה אותנו שעם קצת רצון טוב ואהבה, הכל אפשרי, מצחיק, ולעיתים אף מרתק.
אחווה זו שחקוקה בזיכרוני, לא נותרה בלבבות. היא זלגה בביטחון אל לשולחן החג.
זה לצד זה נחו בשלום, “מרור” פולני שמרוב חריפותו לא הצלחנו לקבוע אם הוא אכן מר, ו”זרוע” צלויה, בנוסח יהודי סוריה. הגפילטה פיש ההונגרי חי בשלום לצד ה”סופריטו” שיצא ממצרים, ואפילו ה”ציברה” של סבתא מהונגריה הסכים להשתדך עם ה”חאמוד” של סבתא הירושלמית, שאביה היה חבוש תרבוש וגלימה מפוספסת כמנהג התורכים ששלטו בארץ ישראל בימי עלומיו.
ואז… כשהכל היה ערוך ומוכן, היו כולם ממתינים לאבא שייטול לידו את השרביט, וינצח על תזמורת ה”סדר” ביד רמה ובקול רם וצלול כדרכו מימים ימימה.
מתחילים.
מוזגים לאבא כוס ראשון, והוא נוטלו באיטיות מרגיזה. מישהו ממהר? רעב או עייף? אבא אף פעם אינו ממהר. הוא מסביר לנו את הלכות הלילה במתינות, ולבסוף פותח בניגון ירושלמי של “קדש ורחץ”. אם מישהו ינסה לזרז, אבא יאט את הקצב.
אף אחד לא מנסה. מתינותו של אבא הכריעה אותנו כל שנה מחדש. אמנם ילד הייתי, אך אפילו אז נפלאת היתה בעיניי מתינותו. מהיכן שואב אבא את השליטה העצמית הכבירה הזאת? כשגדלתי, הבנתי. אבא יצק מים על ידיהם של גדולים ועצומים שבצילם הסתופף, והם שגילו לו רז זה. את ה”מחיר” אנו שילמנו אנחנו ובאהבה.
***
ליל ה”סדר” לילה של מנהגים הוא. לכל עדה מנהגים משלה. אלא שאצלנו התערבו אלו באלו, מנהגיהם של עדות שונות, שכן כל מי שהשתתף ב”סדר” שלנו הגיע כשמנהגו בידו, ולפי שכבר קבעו חכמי הסוד ש”אין כפיה ברוחניות”, אפשר אבא לכל אחד ואחד לאחוז במנהג אבותיו.
זה היה אומר – “בסוריה נהגו כך”, וזה היה משיבו – “בקושיצה לא נהגו כך אלא כך”, ואז היה השלישי סותר דברי שניהם וקובע – “אף שבסוריה עשו כך ובקושיצה נהגו כך, בירושלים נהגו מדורי דורות כך וכך, ולפי שלא בסוריה אנו וגם ולא בקושיצה אלא בירושלים תבנה ותכונן, אין לנו אלא מנהג זה”.
זו אחת הסיבות ש”ליל הסדר” בביתנו היה חגיגי ומרתק או “כינוממנקה”, – כפי שנהגה סבתא לומר בלשון בבליים.
ואם תשאלו – מדוע אני מטריח אתכם בסיפורים על מנהגים? כמה תשובות בדבר.
ראשית – משום שבליל הסדר אנו משנים בכוונה תחילה, כדי שישאלו הילדים “מה נשתנה”.
שנית – על שום מנהג אחד מיוחד שנהגו בעדתנו בני סוריה, ושבעניינו אני מבקש להרחיב.
אצלנו הילדים, זכה מנהג זה לתשומת לב ולכבוד, שכן בעטיו זכינו בלילה זה לתשומת לב כפולה ומכופלת. שבכל הבתים זוכים הילדים לתשומת לב ב”ליל הסדר” פעם אחת, ואצלנו – שתי פעמים. הא כיצד?
כשאנו בני חאלב מגיעים אצל “יחץ”, כבכל העדות, נוטל אבי המשפחה לידיו מצה אמצעית, ובוצעה. את החלק הקטן מותיר לפניו ואילו את הגדול – “האפיקומן”, היה מטיל לתוך שקיק חגיגי עשוי בד לבן בוהק, שהמילים “מזכרת מירושלים” רקומות עליו בחוט של כסף.
ואף שבכל העדות נהגו להחביא את השקיק כדי שימצאוהו הילדים, מיד לאחר ה”יחץ”, אצלנו נאלצו הילדים להמתין עד שיסיים אבא לנהוג בו מנהגו.
וכך היה נוהג.
נוטל את השקיק ביד ימינו. מניחו על כתפו השמאלית – וכך היה אומר:
“משארותם צרורות בשמלותם על שכמם ובני ישראל עשו כדבר משה”, וכשהיה מסיים, היו שואלים אותו כל המסובים במקהלה : “מאין אתה בא?” והוא משיב כנגדם: “ממצרים”, ושוב היו שואלים: “ולאן אתה הולך?” ואבא משיבם בקול ובמתינות: “בעזרת השם לבניין ירושלים”.
ולא היה נעלם השקיק כשהאפיקומן בתוכו עד שהיה אחרון המסובים נוהג בו מנהגו.
שאלות ותשובות אלו מעוררים בי מידי שנה את דמיוני. כשכולם עסוקים ב”משארותם” רואה אני בעיני רוחי, יהודים מפראג וממגנצא, מחבש ומסיביר, מתימן ומספרד, יושבים בבתיהם הדלים, ולאור נרות משיבים לשואליהם במשך אלפי שנים … ממצרים… לבניין ירושלים… ירושלים… ירושלים… ולא מתוך ספק וחשש, אלא מתוך אמונה לוהטת. ללא ייאוש. כל שנה מחדש. מבטיחים ולא נשברים.
אם רק היו רואים אותנו עכשיו… היו יודעים שצדקו.
***
זה קרה באחד מלילי פסחים.
כשהגיע השקיק אצל אחי הגדול שינה מן המנהג, ובכך גרם לתקלה חמורה ביותר עליה מבקש אני לספר לכם, שכן בעזרתה זכיתי להבין מה הקשר בין ילד שרוצה מאוד להיות נשיא ולא יכול, ל”ליל הסדר”.
כשהועבר אליו השקיק הרקום כדי שיאמר “משארותם”, עלה אחי בכור על הכיסא, הניח השקיק על כתפו, ואמר את הפסוק בעל פה כבקי ורגיל. אך כששאלו כולם: “מאין אתה בא?”… במקום להשיב “ממצרים” כנהוג מימים ימימה, הפתיע אחי החריף את כל המסובים בתשובתו:
“מבית כנסת”, ענה אחי. “מבית כנסת “אהל משה” שבנחלאות, שם כולנו התפללנו ערבית”. לא היינו במצרים, ואנו לא באים משם.
למשמע תשובתו המחוכמת צחקו כמעט כולם, למעט סבא.
מבט חטוף בפניו לימדני שסבא לא אהב את התשובה כלל וכלל. עד היום איני יודע האם כעס משום שלא אהב חידושים, או שהגיל גרם לכך, או אולי בגלל שבירושלים יש כבוד לישן ולא לחדש. כך או כך, סבא לא צחק.
אבא שהבחין בדבר, לא הניד עפעף. לא למשמע תשובתו המחוכמת של בנו בכורו, ואף לא למראה פניו של אביו מולידו. אצל אבא, עד שאינו מגיב, אי אפשר לדעת מה הוא חושב. הכול אצלו מחושב. אין שליפות. הכל נשלט, נבחן, נמדד, ורק אז נזרק לחללו של עולם.
ולא שאבא לא רצה לחייך, מאוד רצה, אלא שכבש רצונו. רצה – משום חכמת בנו בכורו, וכבש – משום כבוד אביו. שכן כיצד יכול הבן לחייך כשאביו אינו מחייך? והלא ידוע ומפורסם שמורא אב הוא קוטב שכל קהילת חאלב המעטירה סובבת עליו.
ולפי שאין דבר אהוב על אבא יותר מן השלום, עטה אבא על פניו חיוך קטנטן שרק ילדים קטנים מבחינים בו בעוד אנשים מבוגרים כסבא אינם יכולים, ואמר לאחי מילים אלו ממש:
“נכון בני. צודק אתה. מבית כנסת שבנו ולא ממצרים. ואף על פי כן אמור “ממצרים”.
אלא שאחי התעקש.
“אני יודע שככה צריך להגיד, אבא. אבל אני לא בא ממצרים אבא. מעולם לא הייתי שם. איני מסכים לשקר”.
אלא שאם את תשובתו הראשונה של אחי הבכור, לא אהב סבא, את זו אין צריך לומר. וכיון שלא אהב, נעץ את עיניו באבא, כרוצה לומר לו איזה מילים חריפות כמנהג הספניולים שבירושלים כגון: “תגיד לו שיעשה מה שאומרים לו ושלא יתחכם”. וכן: “מה זה החינוך הזה יא איבני? ככה לימדתי אותך?”
אלא שאבא חכם לנו, וטבעם של חכמים שהם רואים את הנולד עוד בטרם נולד, ועל כן עוד לפני שפתח סבא את פיו, עצר אבא את ה”סדר”, שינה ממנו, וקיים בשנה זו את מצוות “והגדת לבנך” מוקדם מן המתוכנן, והוא על פי מאמר חז”ל: “מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה”.
ולפי שנזדמנו לו כאחת גם מצוות “כיבוד הורים” וגם “והגדת לבנך”, והוא דבר נדיר, לא אדם כאבא יוותר על קיומם, וכיון שנזדרז למצוות, והקדים.
“צודק אתה בני” ענה אבא במתינות. “אמת דיברת. אכן לא ממצרים באת, וגם לא אני. אלא שלמרות שעמך הייתי, כששאלו אותי “מאין אתה בא?” השבתי “ממצרים” התדע מדוע? הסכת ושמע.
“אתה רואה את סבא שיושב פה לידי?”, סבא זקף את ראשו משתאה לראות כיצד יישיר בנו את נכדו אל תלם החינוך החאלבי.
“דע לך בני, שכשסבא היה ילד, גם אותו שאלו ב”ליל הסדר” – “מאין אתה בא”, וגם הוא השיב – “מבית כנסת”. כמוך גם הוא לא הסכים לשקר. אלא שאז אמר לו אביו – צודק אתה בני. אכן לא היית במצרים, וגם לא אני, אך רואה אתה את סבא שיושב פה לידי? כשהוא היה ילד, כשנשאל בליל הסדר – “מהיכן אתה בא” גם הוא השיב – “מבית כנסת”, משום שגם הוא לא הסכים לשקר, ואז אמר לו אבי סבא – צדקת בני צדקת, אלא… וכך בכל דור ודור… עד… יציאת מצרים.
“הבנת בני? בכל שנה כשאנו מסובים סביב שולחן “הסדר” אנו חוזרים במדויק על הנוסח אותו אמר סבא כשיצא ממצרים ועל כן אין אנו משנים מאומה מנוסח זה, כדי שגם אתה תוכל לומר לילדיך שבאת ממצרים, וכשישיב לך שמ”בית כנסת” הוא בא ולא ממצרים, תוכל גם אתה להשיב לו שמאז יציאת מצרים, בכל דור ודור, ללא נתק בשלשלת הדורות, נהגו במשפחתנו להשיב “ממצרים” ולכן אין זה שקר אלא אמת לאמיתה ממש”.
“טוב…”, אמר אחי. “אז לא מבית כנסת באתי אלא ממצרים”.
ואז כששב המנהג למשפחתנו כבראשונה, חייך סבא מתחת לשפם וסימן בעיניו לאבא כדרך הספרדים – תמשיך יא איבני… תמשיך.
***
ילד קטן הייתי כשהתרחשה אותה תקרית, ועל כן לא כל כך הבנתי מדוע חוזר אבא כמה פעמים על אותו משפט. היום יודע אני שמשפטים אלו מהווים את תמציתו של “ליל הסדר”, ושכך מקיימים בימינו את מצוות “והגדת לבנך” בשלמות.
כשמתעמקים במשפטים אלו, מתברר לפתע עד כמה אמירה הזו אמתית. פתאום מבינים שה”מהיכן אתה בא – ממצרים”, עובר במשפחתנו, בכל דור, למן היהודי הראשון ממשפחתנו שיצא ממצרים, ועד ימינו.
היש לכך אח ורע בתולדות העמים? הייתכן “להנחית” סיפור כזה בלי שילדים יתכחשו לו באומרם “מבית כנסת באנו”? אם על “ממצרים” אחד, לא הסכים אחי “לשקר”, והחזיק ב”בית הכנסת” שלו בכל כוחו, עד שתשובת אבי הניחה את דעתו, על התורה כולה, על מצוותיה וסיפוריה, יעברו ילדיהם של יוצאי מצרים בשתיקה?
לפיכך ציוותה תורה על קיום מצוות “והגדת לבנך” ועל סיפור ניסי יציאת מצרים דווקא בלילה זה. גם משום שלילדים קשה לשקר, וגם משום שכשילדים משקרים הם צוחקים.
ב”ליל הסדר” אנו מספרים לילדינו על יציאת מצרים בדיוק מאותה סיבה שבנו של השופט אילון לא היה יכול להיות נשיא למרות שמאוד רצה.
***
בחודש ניסן תש”ד נשלחו יהודי קהילת רוטרדם ממחנה “וסטרבורק” אל מחנה “ברגן בלזן” הארור. עימם הועבר גם רבם – הגאון הרב אהרן יששכר דוידס הי”ד.
עם הגיעם למחנה, הופרדו בני המשפחות באכזריות, ושוכנו ב”בלוקים” נפרדים. הפחד והרעב הכו בהם ללא רחמים והעצב והייאוש הציפו את ליבם.
את ה”סדר” במחנה “ברגן בלזן, ערך באותה שנה הרב דוידס זצ”ל. הדרגש במרכז הבלוק הפך לשולחן “סדר”, וסביבו התאספו יהודים שחיפשו מעט אור בתוך החושך הנורא. ולפי שלא היתה מונחת בפניהם הגדה, קראה הרב זצ”ל מזיכרונו.
את ה”קדש” קיימו המסובים בקדושה שנתקדשו על קדושת שמו יתברך. מן ה”כרפס” שהוא זכר לשעבוד פטר אותם גבם השבור, שגם “יחץ” נתקיים בו. את ה”מגיד” אמר הרב מן הזיכרון, ואת ה”רחצה” אמנם רצו כולם לומר, אלא שאחריה יש לאכול מצה, זו לא היתה בנמצא.
ואז… כשהגיעו אצל “מוציא מצה” ואצל ברכת “… על אכילת מצה”, זלגו דמעות מעיני הרב, ואף על פי כן לא עצר מן ה”סדר”, ונטל בידו הימנית את מנת הלחם היומית, והרימה אל על כאילו היתה “משארותם”, ואף הורה לכל המסובים לנהוג כמותו.
וכה אמר הרב ב”יהי רצון” שתיקן להם:
“לפני אכילת חמץ יאמר בכוונת הלב: אבינו שבשמים, הנה גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ולחוג את חג הפסח באכילת מצה ובשמירת איסור חמץ. אך על זאת דאבה ליבנו, שהשעבוד מעכב אותנו ואנחנו נמצאים בסכנת נפשות. הננו מוכנים ומזומנים לקיים מצוותך “וחי בהם ולא שימות בהם” וליזהר באזהרתך “השמר לך ושמור נפשך מאוד”. על כן תפילתנו לך, שתחיינו ותקיימנו ותגאלנו במהרה, לשמור חוקיך ולעשות רצונך בלבב שלם. אמן.”
לאחר מכן, ברכו “המוציא” בכוונה, ואכלו מן הלחם היבש שנמהל בדמעותיהם.
התדעו מדוע התעקש הרב דוידס לערוך את סדר ליל פסח גם בברגן בלזן? בגלל ה”מאין אתה בא” של מנהג “משארותם”.
התעקשותו הפלאית נועדה לאפשר לדורות הבאים להמשיך ולהשיב בביטחון וללא פקפוק כלל על השאלה – “מאין אתה בא?” את תשובת – “ממצרים” הנצחית, ובלי לשקר.
עיקשותו נועדה ללמד כי מאז יציאת מצרים, בכל דור ודור ישבו ילדים לצד אבותיהם וסבותיהם וענו “ממצרים” לשאלה “מאין אתה בא?” וזאת מקל וחומר.
אם גם בימי זעם ערכו יהודים ליל סדר, ואם גם אז השיבו “ממצרים”, הרי שלא נותקה השלשלת, ולא נתעמעמה עדות זו ולו במשהו, וזו סיבה שאמינותה תקפה היום כאז ממש.
אמנם חמץ אכלו אנשי קהילת רוטרדם בליל הסדר שערך הרב דוידס, אלא שחמץ זה מקובל ומרוצה לפני אבינו שבשמיים כמצה מהודרת ממש, שכן בזכותו יכולים אנו הילדים להמשיך להשיב נכוחה “ממצרים” לשאלת “מאין אתה בא?”
וכיון שנתברר שתשובת “ממצרים” לשאלת “מאין אתה בא” אמת לאמיתה היא,הרי שכך גם תשובת שאלת “ולאן אנו הולך?”… תתקיים בנו… “בעזרת השם לבנין ירושלים”.
חג שמח.
