לפני כמה ימים הטלפון צלצל.
אנחנו מעוניינים שתגיע לדבר בפני התלמידים שלנו, אמר לי האיש מהעבר השני של הקו.
אני מלמד בישיבה הרבה שנים, סיפר האיש, אך בשל העיסוק הציבורי הנרחב בלומדי התורה אנו מעוניינים שתסייע לנו לגרום להם להרגיש בלב את מה שהם יודעים בשכל. לכן התקשרתי אליך.
אני מתנצל, עניתי, אך נראה לי שהתקשרת לאדם הלא נכון.
האיש התבלבל.
האם יש לכם הסבר מניח את הדעת באיזו זכות מוסרית אנו יושבים במדינה הדמוקרטית הזאת? האם המצפון שלכם לא מייסר אתכם על כך שאנו עם כובש?
רגע… אתה לא אהרן לוי? אני מכיר את הקול שלך. זה לא אתה?
זה אני, עניתי. אלא שאתה לא זקוק לי. אתה זקוק לקוסם. אתה מבקש ממני לגרום לבני אדם להרגיש, ואת זה אני לא יודע לעשות.
אתה צודק, הסכים האיש. אני באמת לא יודע איך תעשה זאת ואני גם לא יודע אם תצליח, אך מה אכפת לך לנסות? אם תצליח, ההצלחה תרשם על שמך ואם לא, אף אחד לא יזכור לך את הכישלון.
כשהגעתי, בישר לי המארגן שראש הישיבה מבקש לחדד את המסר, וכך מצאתי את עצמי יושב מול ראש הישיבה בחדרו.
הבחורים שלומדים כאן, הסביר לי ראש הישיבה, אינם זקוקים להוכחות בדבר אמיתות התורה. הם חיים אותה. חסרה להם מעט גאווה. אנו בני אדם, אהרן, וכשכולם מזלזלים בך, גם אם אתה בטוח בצדקת דרכך, זה משפיע על הנפש.
אני לא מבקש שתסביר להם למה הם פה. הם יודעים. אני מבקש שתגרום להם להתגאות בכך. לא יותר מזה.
ואיך עושים זאת? שאלתי.
את זה אני משאיר לך, אמר ראש הישיבה בחיוך.
כשנכנסתי, ישבו מולי כשלוש מאות בחורים, ולפי שפת הגוף שלהם הבנתי שהם לא מתכוונים לאפשר לי לומר להם את מה שהם כבר יודעים.
לא באתי לכאן כדי להרביץ בכם מוסר, פתחתי, וגם לא ללמד אתכם על חשיבות לימוד התורה. הזמן שלכם יקר לי לא פחות משהוא יקר לכם. הגעתי לכאן רק כדי לספר לכם סיפור. זה הכול.
לפני כמה ימים הוזמנתי להרצות בפני גמלאים של משרד ממשלתי חשוב על הסיבות לנתק שבין הציבור החרדי למדינה, אלא שמסיבות השמורות עמי החלטתי לשנות את הנושא ולנצל את ההזדמנות החד פעמית שהוענקה לי כדי לעסוק בסוגיה אחרת, ולא פחות חשובה.
מדינת ישראל בה אנו חיים, אמרתי בתחילת דבריי, מוגדרת על ידי החוק כ”מדינה יהודית ודמוקרטית”.
האם אתם מסכימים עם הקביעה?
כולם הסכימו.
כיון שכולנו מסכימים, המשכתי, אבקש מכם לסייע לי בהבנת ההגדרה.
כבוגר “תלמוד תורה” חרדי, לא למדתי לימודי ליב”ה, ולכן גם לא השתתפתי בשיעורי אזרחות או מדעי המדינה, ולכן, אשמח מאוד שתבארו לי מהי המשמעות המעשית של היות מדינת ישראל – דמוקרטית.
פשוט מאוד, השיב האיש שישב מולי בשורה הראשונה. מדינה דמוקרטית היא מדינה שבה המחוקקים נבחרים על ידי העם. במדינה דמוקרטית ישנו בית משפט שתפקידו לוודא שהחוקים שהמחוקקים מחוקקים אינם סותרים את חוקי היסוד שלה, ועל כן עליו להיות עצמאי כדי שיוכל לשמש בלם בפני אלו המייצגים את הרוב כדי שלא ינצלו את כוחם, ירמסו את זכויות המיעוט או ישנו את כללי המשחק הדמוקרטי.
במדינה דמוקרטית, הסביר לי האיש, לכל אזרח יש זכויות וחובות, אך כדי לקבל את זכויותיו עליו לשלם את חובותיו. במדינה דמוקרטית ישנם חוקים ברורים שכל מי שעובר עליהם עומד לדין ומשלם את המחיר שהחוק קבע. בקיצור, מדינה דמוקרטית היא מערכת מאוד מסודרת של כללים וחוקים, זכויות וחובות, והיא אמורה להתבסס על ערכים דמוקרטיים וזכויות אדם.
ומה קורה כשהרוב הנבחר בכל זאת מנסה לשנות את הכללים שבית המשפט סבור שאינם חוקתיים או דמוקרטיים? שכן אם הכוח נמצא בידי הרוב מי יגן על החלטת בית המשפט?
הציבור! ענתה לי מישהי שישבה בסוף האולם. האם אינך מודע למאבק החברתי שמתחולל בישראל בשנים האחרונות? בדיוק על כך אנו נאבקים. אנחנו נלחמים על הדמוקרטיה. על עתיד המדינה. כשהרוב יבקש לרמוס את הכללים, הציבור שהדמוקרטיה חשובה לו יתאגד וייצא למאבק בעריצות הרוב. אנחנו נאבקים למען בית המשפט ולמען ערכי הדמוקרטיה.
תודה על ההסבר, אמרתי. כעת אני מבין מהי המשמעות של היות מדינת ישראל דמוקרטית.
ומה באשר ליהודית? הרי הסכמנו שמדינת ישראל אינה רק דמוקרטית אלא גם יהודית. ואם כל כך הרבה מאמץ מושקע כדי לנסח ולשמר את הדמוקרטית, ואם כל כך הרבה איזונים ובלמים נדרשים כדי לשמור עליה מעריצות הרוב, ואם כל כך הרבה מחאות והפגנות מתקיימות כדי לשמור עליה, הייתי מצפה שגם באשר ליהודית של המדינה תהיה לכם משנה סדורה.
לכן שאלתי מה באשר ליהודית? כלומר, מה עושה מדינה ללא רק דמוקרטית אלא גם יהודית? אלו חוקים יש לחוקק לשם כך? אלו בתי משפט יש להקים כדי להגן על ה”יהודית” מפני עריצות הרוב? והאם לדעתכם כשה”יהודית” של המדינה הדמוקרטית בסכנה, יהיה רשאי המיעוט להתקומם כשם שהוא רשאי להתקומם כשה”דמוקרטית” בסכנה?
איך אתה משווה? אמר מישהו אחר. זו השוואה דמגוגית. אתה מנסה ליצור סימטריה בין היהודית לדמוקרטית וזה לא נכון. לדמוקרטית יש כללים ברורים, וליהודית לא.
בעיני מדינה יהודית זו מדינה שיש בה רוב יהודי, בין אם הוא שומר שבת ובין אם לא. אני לא שומר מצוות ולמרות זאת אני לא פחות יהודי ממך. אין לכם מונופול על היהדות אדוני. דמוקרטית זה ענין לאומי ויהודית זה משהו אישי. הוא לא זקוק לכללים.
אתה צודק בהחלט, הסכמתי. אנו לא בחרנו להיות יהודים. נולדנו כאלה. לא עשינו כלום כדי להיות כאלה, ובדיוק בשל כך אנחנו גם לא יכולים להפוך את עצמנו ללא יהודים. אתה ואני יהודים שווים לגמרי. אין חולק על כך. שאלתי רק האם ליהודית יש כללים ברורים כמו לדמוקרטית, והבנתי מכם שלא.
נכון מאוד ענתה בתקיפות הגברת שישבה בסוף. יש עם זה בעיה?
בהחלט, עניתי. אפילו בעיה גדולה.
הסכסוך היהודי ערבי שעד היום לא הסתיים, מבוסס על העובדה שמדינת ישראל הוענקה לנו ישראל על ידי האומות המאוחדות, על חשבון הערבים שהתגוררו כאן, וזאת בלי להעניק משקל להתנגדותם.
האם יש לכם הסבר מניח את הדעת באיזו זכות מוסרית אנו יושבים במדינה הדמוקרטית הזאת? האם המצפון שלכם לא מייסר אתכם על כך שאנו עם כובש?
אנחנו לא עם כובש, ענה אחד המשתתפים. זו הנחה שגויה. אנו חזרנו הביתה. העובדה שכשלא היינו כאן התגוררו כאן ערבים אינה הופכת אותם לבעלי הקרקע. אנו צאצאים של עם ישראל לו ניתנה הארץ, בין אם אנו מקיימים מצוות ובין אם לא, וזו זכותנו ההיסטורית לשוב הנה. אתה מכיר עם ישראל אחר?
בהחלט, עניתי, הנוצרים!
ואיך קשורים הנוצרים לדיון על ארץ ישראל? הנוצרים הרי אינם יהודים.
אז זהו, עניתי, מסתבר שיש שחולקים עליך.
לפני מספר שבועות הגיע לישראל איש התקשורת האמריקאי טאקר קרלסון הנמנה על הזרם הבדלני במפלגה הרפובליקנית שהברית בין ישראל וארצות הברית לצנינים בעיניהם.
הוא הגיע לישראל הדמוקרטית כדי לראיין את שגריר ארצות הברית בישראל מייק האקבי, שבשונה ממנו, נחשב לידיד גדול של ישראל.
במהלך הראיון אמר האקבי שהוא סבור שארץ ישראל שייכת לעם ישראל בשל זכות אבות כפי שאנו טוענים, אלא שאז הפתיע אותו קרלסון בשאלה: “מייק, אתה מדבר על ‘זכות אבות’, אבל אם נסתכל על המציאות הגנטית וההיסטורית – האם האנשים שחיים היום בתל אביב, או אלו שהגיעו מאירופה, הם באמת הצאצאים הביולוגיים של האנשים שצעדו עם משה במדבר? או שהם ברובם צאצאים של גרים ממרכז אסיה או מאירופה שהתגיירו לפני אלף שנה?”
… אתה מבסס את כל הטיעון שלך על ‘ארץ הקודש’ ועל הבטחה אלוהית לעם נבחר. אבל בוא נסתכל על האיש שמוביל את המדינה הזו, בנימין נתניהו. הוא איש חילוני לחלוטין. הוא לא אוכל כשר, הוא לא שומר שבת, והוא בקושי דורך בבית כנסת אלא אם כן יש שם מצלמות. איך אתה יכול להגיד שזו זכות דתית, כשהמנהיג שלהם עצמו אפילו לא מאמין בדת הזו או מקיים אותה?”
ואתה מביא ראיה מאנטישמי? שאל האיש שישב מולי.
קארלסון אינו אנטישמי, עניתי. הוא נוצרי. קארלסון לא מבקש לקבוע שאין קשר בין עם ישראל התנכ”י ובין תושבי מדינת ישראל היהודים משום שהוא אנטישמי, אלא משום שהוא נוצרי.
כנוצרי אדוק קארלסון מאמין שהקב”ה מאס חלילה בעם ישראל ובחר לו עם חדש שהחליף את עם ישראל, ושמאותו רגע, הנוצרים, הם שנחשבים עם ישראל ולא היהודים, ולכן, אם היהודים הם צאצאי בני ישראל, ואם הם שחזרו לארצם כהבטחת הנביאים, הרי שהיסוד עליו מבוססת הנצרות מתמוטט. אך מה יקרה אם יוכח שהיהודים המתגוררים בישראל הדמוקרטית אינם צאצאי בני ישראל? או אז יוכלו הנוצרים להמשיך להאמין שהם ממשיכי עם ישראל ולא היהודים, ואם היהודים אינם ממשיכי עם ישראל המקראי, שוב אין ליהודים זכות היסטורית על ארץ ישראל, ואז הנוצרים האמריקאים יוכלו לבחור בצד הערבי ולא היהודי, ובכך לנתק את הברית בין ארצות הברית לישראל, שכל כך מציקה לקרלסון ולחבריו.
זו לא האנטישמיות שמדברת מפיו. זו הנצרות שעומדת מאחורי ההכפשות שלו. הוא לא דואג לאמריקאיות שלו אלא לדת שבה הוא מאמין, והוא עושה זאת בשתי דרכים.
כדי להוכיח שהיהודים אינם צאצאי עם ישראל הוא טוען שאין רצף גנטי בין עם ישראל ליהודים של היום, ושעם ישראל המקורי נעלם לאחר שהנצרות החליפה אותו, ושהיהודים שחיים כיום בעולם בכלל ובארץ ישראל בפרט, הם ערב רב של גרים ותושבים שבנו את עצמם על חורבות עם ישראל.
ואם בכל זאת יטען כנגדו מישהו שההוכחה שהיהודים הם הממשיכים של בני ישראל היא שרק הם מחזיקים בתורה אותה קבלו בני ישראל בסיני כפי שגם הנוצרים מאמינים, יטען קרלסון כי העם היהודי כיום והעומד בראשו אינם מאמינים בתורה ואינם שומרים את מצוותיה אותם קבלו בני ישראל בסיני, וממילא אין כל הוכחה שהיהודים הם צאצאי עם ישראל. ואם אין הוכחה לכך הרי שאין לנו זכות על הארץ הזאת, וממילא גם לא צידוק מוסרי לחיות בה, ואם כן הצדק עם הערבים ולא עם היהודים, ואז, כשלא תהיה מדינה ליהודים הם יתבוללו וייעלמו, וכשזה יקרה הנוצרים יוכלו לשוב ולנשום לרווחה כפי שאכן קרה במשך אלפיים שנות הגלות.
כדי לשמר את הברית ההיסטורית עם ארצות הברית הנוצרית, עלינו להוכיח להם שקארלסון טועה, ושאנו ורק אנו צאצאי עם ישראל התנכ”י. אלא שכדי להוכיח זאת עלינו להחזיק בתנ”ך אותו קבלו בני ישראל בסיני ולקיים את מצוותיו אותם ראש הממשלה לא מקיים ואולי גם לא מאמין בהם, ולכן כדי לנצח את קארלסון אנו זקוקים לשומרי המצוות וללומדי התורה. לאלו שבעד כל הון שבעולם לא הסכימו ולא יסכימו להתכחש למסורת אבותם. רק הם אלו שיכולים להוכיח שקארלסון טועה, ויש לנו זכות על הארץ משום שאנו ממשיכי בני ישראל, וכשזה יקרה האמריקאים לא יפרו את הברית ההיסטורית אתנו ויסייעו לנו להגן על עצמנו מול אויבנו, וכל זה לא בזכות הדמוקרטית אלא היהודית. לא זו שיש לה כללים וחוקים אלא זו שלדעתכם כל אחד מפרש כאוות נפשו. הבעיה היא שאם כל אחד רשאי לפרש את היהודית כאוות נפשו, תאבד התורה מרציפותה, ואז יוכל קארלסון לטעון שאנו לא עם ישראל וחוזר חלילה.
כעת אתם מבינים מדוע רק לימוד התורה וקיום המצוות מסייעים לקיום המדינה? משום שקיום המדינה תלוי בברית עם ארצות הברית, וזו תלויה בהיותנו המשכו הישיר של עם ישראל, וזה מוכח רק באמצעות רציפות התורה והמצוות, ורציפות זו זקוקה לכללים והגדרות ובעיקר לאנשים שיסכימו לחיות את חייהם לאורם. לכן אמרתי שהיהודית של המדינה חשובה לא פחות מהדמוקרטית.
ואיך זה קשור לנושא ההרצאה שאל אותי האיש שישב מולי? האם לא היית אמור להסביר את היחס של החרדים למדינת ישראל?
זה קשור מאוד. לא רק קשור אלא אפילו מסביר.
הציבור החרדי מאמין שכדי שתהיה למדינת ישראל זכות קיום במזרח התיכון עליה להיות יהודית משום שאם היתה רק דמוקרטית לא היה מי שיוכיח שקראלסון משקר. ולכן, כדי להוכיח זאת יש צורך ברצף היסטורי של לימוד תורה וקיום מצוות עליהם מוסרים את הנפש, ואז איש לא יוכל להכחיש שאנו הם ממשיכי עם ישראל, וכשזה יקרה המדינה היהודית תוכל להיות לא רק יהודית אלא גם דמוקרטית.
לכן הציבור החרדי מציב את התורה בראש ולא את המדינה. כי כדי שתהיה מדינה יש צורך בתורה שאלו הנושאים אותה עבור כולם יוכיחו בעצם נאמנותם לה שאנו הם ישראל ולא הנוצרים.
זה הסיפור שרציתי לספר לכם, אמרתי לבחורי הישיבה שישבו מולי.
לא באתי לכאן כדי לשכנע אתכם שהתורה מגינה על עם ישראל, וגם לא שהיא יקרה מפנינים. את זה אתם יודעים וגם מיישמים טוב ממני. באתי לכאן כדי לומר לכם שאל לכם להתרגש מן הקולות סביבכם. הם אולי לא מודעים לכך, אך אתם היחידים שמוכיחים שקארלסון לא דובר אמת, ושאנו עם ישראל, ושלנו הארץ ולא לאחרים.
באתי הנה רק כדי לומר לכם שבלימוד התורה ובקיום המצוות אתם לא רק מגינים על עם ישראל אלא גם נושאים את מדינת ישראל הדמוקרטית על כתפיכם. האם אינכם צריכים להתגאות בכך? האם אדם שנושא מדינה שלמה על כתפיו לא אמור לזקוף את קומתו?
וזו לא גאווה? שאל אחד הבחורים. הרי תמיד מחנכים אותנו לענווה, ואתה מסביר לנו שעלינו להתגאות? האם אין בכך כדי לסתור את כל מה שאנו לומדים בשבח הענווה?
ממש לא, עניתי. הענווה היא אמנם שורש כל המידות הטובות, אך מידה טובה אינה הופכת כזאת בזכות עצמה, אלא לפי השימוש הנכון בה. מידות אינם טובות ואינן רעות. הן מידות. מה שיקבע את החיוב או השלילה בהן הוא השימוש הנכון בהן.
כשצריך להשתמש בגאווה, הענווה הופכת למידה שלילית, וכשצריך לנהוג בענווה, הגאווה פסולה. אין מידה שנבראה לבטלה.
מדוע אפוא למדו חז”ל שהענווה היא שורש המידות הטובות? משום שכדי להשתמש נכון במידות ללא עירוב של נגיעות אישיות או הונאה עצמית על האדם להיות עניו. לכן הענווה נחשבת שורש לכל מידות הטובות, משום שרק ענוותנים יכולים להתגאות נכון. ויש גם לי ראיה לכך מפרשת השבוע.
בפרשת ויקרא התורה מצווה על הקרבנות והיא גם מלמדת אלו בעלי חיים ראויים לקרבן שנאמר: “דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה’ מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם”.
וכאן מתעוררות כמה שאלות.
מדוע דווקא הבקר והצאן נבחרו לשמש קרבן לה’? הרי ישנם עוד בעלי חיים המותר המותרים באכילה. מדוע לא מנתה התורה גם אותם כראויים לקרבן? ובנוסף לכך, מהו טבעה של המילה “מכם” המוזכרת בפסוק? מה היינו מחסירים אם היה נאמר בו אדם כי יקריב קרבן לה’, ללא המילה “מכם”?
והתשובה פשוטה.
הזכרת השור והכבש הראויים לקרבן נועדה ללמד שלמרות שהשור מסמל את הגאווה והכבש את הענווה, שניהם ראויים ובלבד שהם משמשים קרבן להשם.
הזכרתם בפסוק נועדה ללמד שכשם שענווה המסייעת להתקרבות להשם נחשבת מידה טובה, כך גם הגאווה. וכשם שענווה המרחיקה את האדם מן הקב”ה נחשבת מידה שלילית, כך גם הגאווה.
בפסוקים אלו מלמדת התורה שמה שיקבע מהי מידה טובה, אינה המידה עצמה אלא השימוש בה. לכן נאמר בפסוק “מכם”. כדי ללמד שכל עוד השימוש במידות נעשה מתוך רצון להתקרב לה’, הגאווה והענווה שווים.
לכן אין סתירה בין הגאווה שעליה דברתי ובין הענווה עליה דברו אחרים. אם הגאווה עליה דברתי תסייע לכם להמשיך ולעסוק בתורה ובמצוות הרי שהיא חיובית למרות שמדובר בגאווה, ואם הענווה עליה דברו אחרים תרפה את ידיכם היא שלילית למרות שמדובר בענווה, שכן כל עוד הם מוקרבים על מזבח השם, יש מקום גם לגאווה וגם לענווה. גם לשור הגאה וגם לכבש הענוותן.
זו גם הסיבה שדווקא לפני הגאולה אמרו חז”ל ש”חוצפה ישגא”, שכן על דור זה אמרו חז”ל ש”יראי חטא יימאסו”, ואם לא יכבדו בדור זה את לומדי התורה ואת יראי השם, כיצד יצליחו מבקשי השם לצלוח את התקופה בלי שתרפינה ידיהם?
בזכות החוצפה. בזכות הגאווה. בזכות השימוש הנכון במידות.
לכן אמרתי לכם שעליכם להיות גאים וזקופי קומה. משום שעליכם עם ישראל נשען. לא רק בשל הזכויות של לימוד התורה, אלא גם בשל העובדה שבלעדיכם לא היה לנו מה להשיב לשונאי ישראל המבקשים לקעקע את הקשר בינינו ובין עם ישראל.
עליכם להיות גאים משום שכל עם ישראל חייב לכם. בעיקר אלו שאינם לומדים תורה ומקיימים מצוות. שכן רק בזכותכם הם יכולים להתייצב מול שונאינו ולהצהיר בפה מלא אנו הם ישראל.
ואם אתם אלו הנושאים את כל עם ישראל על כתפיכם, ואם הגאווה מסייעת לכם ומעניקה לכם כח להמשיך לשאת אותו, גם כשאיש לא מכיר בכך, האם זה הזמן לענווה או לגאווה?
שבת שלום.
