לפני כמעט אלף שנים התאסלם האינטלקטואל היהודי סמואל אל מוגרבי המוכנה שמואל המרוקני. כדי להסביר את הסיבות למעשהו, כתב אל מוגרבי ספר שטנה נגד אמונת בני ישראל, שבמשך שנים שונאי ישראל השתמשו בו כדי לנגוח את היהדות ואת היהודים. גם נוצרים וגם מוסלמים.
אחד מהם היה הבישוף של מרקש שכתב ספר בשם אגרת שמואל המרוקני אותו ייחס לסמואל אל מוגרבי ובו השתמש בטענות שטען כנגד היהודים ואמונתם.
מסתבר שגם של אלו שהתנצרו וגם של אלו שהתאסלמו עשו זאת משתי סיבות מרכזיות…
בספר “משיב” שמואל המרוקני לחברו על השאלה מדוע התאסלם כשאחת הסיבות המרכזיות לכך היא אורך הגלות.
“לא יתכן”, כתב שמואל לחברו, “שהקב”ה עדיין אוהב את עם ישראל”.
“היהודים שקרנים”, טען, “אל מוגרבי. “כיצד הם ממשיכים לומר בתפילה – אהבת עולם אהבתנו? האם אב שאוהב את בנו ירשה לכל דכפין להתעלל בו? האם אין בגלות הארוכה כדי להוכיח שהקב”ה מאס בעם ישראל ובחר לו עם חדש ותורה חדשה?”.
במימינו זה אולי נשמע מעט מוזר ותלוש, אך מסתבר שבאותם ימים טענותיו של אל מוגרבי התפרסמו עד כדי כך, שרבי יהודה הלוי, הרמב״ם, וגם המשורר יהודה אלחריזי נאלצו להגיה עליהן כדי לחזק את רוחם של הנבוכים שבעם ישראל.
אלא שאל מוגרבי לא היה היחיד שהגלות הארוכה בלבלה את דעתו. לאורך הגלות המירו את דתם מרצון לא מעט יהודים. בעיקר משכילים.
גם של אלו שהתנצרו וגם של אלו שהתאסלמו עשו זאת משתי סיבות מרכזיות. האחת – מצבו הקשה של עם השם אל מול פריחתם הפלאית, המהירה והעוצמתית, של העמים שהאמינו בנצרות ובעיקר באסלאם. היהודים שחיו ביניהם היו מושפלים וחסרי זכויות. נטולי זהות אחידה ונתונים לחסדי השליטים שעשו בהם כרצונם. עד שאפילו רבי יהודה הלוי שביקש להתמודד עם סוגיה זו כינה את ספרו הכוזרי, הספר להגנת הדת המושפלת והבזויה.
השנייה – איבוד האמונה והתקווה שיבוא יום ועם ישראל ישוב לארצו. כל מי שהתבונן במציאות שסביבו באותם ימים, התקשה להאמין בתרחיש כלשהו, הזוי ככל שיהיה, שהפסוק אם “יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך השם אלוהיך ומשם ייקחך” אכן יתקיים, והם התקשו להאמין שעם השרוי במצב כזה עדיין נקרא עם השם.
ומה באשר לנבואות ישעיהו בדבר חזרת עם ישראל לארצו באחרית הימים או לחזון העצמות היבשות בו מתנבא יחזקאל על תחייתו המחודשת של העם הבזוי והנרדף?
אלו שהמירו את דתם הסבירו לכל מי שהיה מוכן להקשיב להם, כי נבואות אלו אינן נכונות ואינן עתידות להתגשם. ושהן נאמרו רק כדי להעניק תקווה לעם הנרדף. רק כדי שבני האומה היהודית לא ירצו להצטרף לדתות אחרות מתוך תקווה שהנה הנה הנבואות מתגשמות.
כיום קשה לנו מאוד להבין זאת. אך בימים ההם נבואות אלו אכן היו נראות יותר בלתי אפשריות מאפשריות. כדי לנסות להבין את הרקע לטענתם עלינו לעיין בנבואות אלו.
בשבת חול המועד פסח, החג שבו אנו זוכרים את היום שבו יצאנו בעבודת לחירות, אנו קוראים בהפטרה את “חזון העצמות היבשות”. חזון זה נאמר ליחזקאל לאחר חורבן בית המקדש הראשון ולאחר שעם ישראל הוגלה מארצו לראשונה.
באותם ימים עם ישראל היה שבור לרסיסים. הוא עדיין לא הכיר בתכונת הנצחיות שהוא נושא בתוכו. זו הייתה הפעם הראשונה שעם ישראל גולה מארצו. הפעם הראשונה שבית המקדש נחרב. והיה נראה לכול כאילו חלילה הקיץ הקץ על עם ישראל עד שאפילו זקני ישראל באו אל יחזקאל וביקשו להשתחרר מהברית שכרת הקב”ה עם עם ישראל.
וכך התנבא יחזקאל בהפטרת שבת חול המועד פסח, שנאמר: הָיְתָ֣ה עָלַי֮ יַד־יְהֹוָה֒ וַיּוֹצִאֵ֤נִֽי בְר֙וּחַ֙ יְהֹוָ֔ה וַיְנִיחֵ֖נִי בְּת֣וֹךְ הַבִּקְעָ֑ה וְהִ֖יא מְלֵאָ֥ה עֲצָמֽוֹת… וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֔י בֶּן־אָדָ֕ם הֲתִֽחְיֶ֖ינָה הָעֲצָמ֣וֹת הָאֵ֑לֶּה… וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֔י הִנָּבֵ֖א עַל־הָעֲצָמ֣וֹת הָאֵ֑לֶּה וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵיהֶ֔ם הָֽעֲצָמוֹת֙ הַיְבֵשׁ֔וֹת שִׁמְע֖וּ דְּבַר־יְהֹוָֽה׃ כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה לָעֲצָמ֖וֹת הָאֵ֑לֶּה הִנֵּ֨ה אֲנִ֜י מֵבִ֥יא בָכֶ֛ם ר֖וּחַ וִחְיִיתֶֽם׃ וְנָתַתִּי֩ עֲלֵיכֶ֨ם גִּידִ֜ים וְֽהַעֲלֵתִ֧י עֲלֵיכֶ֣ם בָּשָׂ֗ר וְקָרַמְתִּ֤י עֲלֵיכֶם֙ ע֔וֹר וְנָתַתִּ֥י בָכֶ֛ם ר֖וּחַ וִחְיִיתֶ֑ם וִידַעְתֶּ֖ם כִּֽי־אֲנִ֥י יְהֹוָֽה׃ וְנִבֵּ֖אתִי כַּאֲשֶׁ֣ר צֻוֵּ֑יתִי וַֽיְהִי־ק֤וֹל כְּהִנָּֽבְאִי֙ וְהִנֵּה־רַ֔עַשׁ וַתִּקְרְב֣וּ עֲצָמ֔וֹת עֶ֖צֶם אֶל־עַצְמֽוֹ׃ וְרָאִ֜יתִי וְהִנֵּֽה־עֲלֵיהֶ֤ם גִּדִים֙ וּבָשָׂ֣ר עָלָ֔ה וַיִּקְרַ֧ם עֲלֵיהֶ֛ם ע֖וֹר מִלְמָ֑עְלָה וְר֖וּחַ אֵ֥ין בָּהֶֽם׃ וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֔י הִנָּבֵ֖א… כֹּה־אָמַ֣ר ׀ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֗ה מֵאַרְבַּ֤ע רוּחוֹת֙ בֹּ֣אִי הָר֔וּחַ וּפְחִ֛י בַּהֲרוּגִ֥ים הָאֵ֖לֶּה וְיִֽחְיֽוּ׃ וְהִנַּבֵּ֖אתִי כַּאֲשֶׁ֣ר צִוָּ֑נִי וַתָּבוֹא֩ בָהֶ֨ם הָר֜וּחַ וַיִּֽחְי֗וּ וַיַּֽעַמְדוּ֙ עַל־רַגְלֵיהֶ֔ם חַ֖יִל גָּד֥וֹל מְאֹד־מְאֹֽד׃ וַיֹּ֘אמֶר֮ אֵלַי֒ בֶּן־אָדָ֕ם הָעֲצָמ֣וֹת הָאֵ֔לֶּה כׇּל־בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל הֵ֑מָּה הִנֵּ֣ה אֹמְרִ֗ים יָבְשׁ֧וּ עַצְמוֹתֵ֛ינוּ וְאָבְדָ֥ה תִקְוָתֵ֖נוּ נִגְזַ֥רְנוּ לָֽנוּ׃ לָכֵן֩ הִנָּבֵ֨א וְאָמַרְתָּ֜ אֲלֵיהֶ֗ם כֹּה־אָמַר֮ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִה֒ הִנֵּה֩ אֲנִ֨י פֹתֵ֜חַ אֶת־קִבְרֽוֹתֵיכֶ֗ם וְהַעֲלֵיתִ֥י אֶתְכֶ֛ם מִקִּבְרוֹתֵיכֶ֖ם עַמִּ֑י וְהֵבֵאתִ֥י אֶתְכֶ֖ם אֶל־אַדְמַ֥ת יִשְׂרָאֵֽל׃ וִידַעְתֶּ֖ם כִּֽי־אֲנִ֣י יְהֹוָ֑ה בְּפִתְחִ֣י אֶת־קִבְרֽוֹתֵיכֶ֗ם וּבְהַעֲלוֹתִ֥י אֶתְכֶ֛ם מִקִּבְרוֹתֵיכֶ֖ם עַמִּֽי׃ וְנָתַתִּ֨י רוּחִ֤י בָכֶם֙ וִחְיִיתֶ֔ם וְהִנַּחְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם עַל־אַדְמַתְכֶ֑ם וִידַעְתֶּ֞ם כִּֽי־אֲנִ֧י יְהֹוָ֛ה דִּבַּ֥רְתִּי וְעָשִׂ֖יתִי נְאֻם־יְהֹוָֽה׃”
בנבואה זו מגלה הקב”ה ליחזקאל כי הגלות הארוכה תגרום לבעלי העצמות היבשות לאבד את האמונה כי יבוא יום והם ישובו לארצם מן הגלות. ועל כן מראה הקב”ה ליחזקאל בחזונו כיצד למרות שיבשו העצמות הן קמות לתחייה.
אמנם יהיו מומרים שימירו את דתם מתוך מחשבה כי העם היהודי אינו עתיד לקום על רגליו מחדש, אך מי שייוותר נאמן לתורת השם, גם אם יעבור זמן רב, וגם אם המציאות תספר סיפור אחר לחלוטין, יזכה לראות בהתגשמות הפלאית של התחיה הלאומית של עם ישראל השב לארצו.
מה שלא ידעו המומרים כמו אל מוגרבי וחבריו, שנבואות אלו בהן כיחשו , נאמרו עבורם.
ואכן כשעסקו חזל בנבואה זו הם שאלו מי הם העצמות היבשות? מי הם אלו שעליהם נאמרה הנבואה, והם משיבים: אמר רב: אלו בני אפרים שמנו לקץ וטעו. שמואל אמר: אלו בני אדם שכפרו בתחיית המתים. ור’ ירמיה בר אבא אמר, אלו בני אדם שאין בהן לחלוחית של מצווה”.
בדברים אלו מבקשים חז”ל ללמד כי העצמות היבשות שראה יחזקאל בחזונו, הם אל ו שאריכות הגלות תגרום להם לאבד את תקוות הגאולה, ובשם הייאוש יעזבו את אמונת בני ישראל.
לדעת רב נבואה זו נאמרה כנגד אלו שקצו באורך הגלות ואבדו את אמונתם בגאולה, ולדעת שמואל נבואה זו נאמרה כנגד אלו שכפרו בתחייתו הלאומית של העם היהודי ובשיבתו לארצו לאחר הגלות הארוכה. שניהם סברו כי העצמות היבשות הם אלו שההווה הקודר שפקד את עם ישראל לפני כאלף שנים מנע מהם להאמין בתקוות העתיד שתתרחש אלף שנים מאוחר יותר.
מאז נבואת יחזקאל עבר העם היהודי תלאות בלתי נתפשות. הוא בנה את בית שני שנחרב בגלל שנאת חינם. גלה והתפזר בכל העולם מה שלא קרה בגלות בית ראשון. נרדף וגורש, נטבח ונשרף, עד לעומק שפלותו הגיע העם היהודי בימי השואה בה לראשונה בהיסטוריה האנושית הוגדרו היהודים כתת אדם וכתת חיידקים שכדי להפוך את העולם לטוב יותר יש להיפטר מהם ולהעבירם מן העולם פשוטו כמשמעו.
האם מישהו היה יכול להאמין שדווקא מן התחתית הזאת ישוב העם היודי לארצו?
אם היו המומרים של ימי הביניים חיים במאה ה20, האם לא היו ממירים את דתם בקל וחומר? אם הגלות הראשונה גרמה לבני ישראל להפסיק להאמין בגאולה, הגלות השנייה, שהייתה קשה לאין ערוך מהראשונה, לא תגרום להם לכך? אם בראשית ימי הביניים המירו את דתם מחמת הצרות, אם היו עדים לצרות שפקדו את העם היהודי מאז, לא כל שכן?
מה שמרתק הוא שלמרות ההיגיון שבהמרת הדת של אותם ימים, רק בודדים המירו את דתם. עובדה המלמדת כי בניגוד למומרים שפרשו מן העם היהודי, רוב בני האומה המשיכו להאמין בחזון העצמות היבשות של יחזקאל, למרות הכול, והמתינו לה שתבוא.
מי מהם צדק? את זה אנחנו יכולים לשפוט.
מסתבר שלמרות ההיגיון שבדברי המומרים, האמונה בשיבת עם ישראל לארצו לא הייתה אשליה. עובדה. את המאמר הזה אנו כותבים בארץ ישראל לאחר הגלות הארוכה. האם אין בכך כדי להוכיח שנבואת יחזקאל התקיימה ולא תחזית המומרים? האם אין בכך כדי להוכיח כי המומרים טעו והנוצרים טעו והמוסלמים טעו ורק אנחנו צדקנו?
לכן אנו קוראים את חזון העצמות היבשות דווקא בשבת חול המועד פסח. כדי להזכיר לנו שאם עם ישראל היה נצמד להיגיון ולמראה העיניים לא רק שלא היה קיים היום אלא שלא היה נוצר מעולם?
האם האמינו בני ישראל המשועבדים שייצאו ממצרים? הרי אפילו משה אמר לקב”ה “והם לא יאמינו לי”. האם הם בכל זאת יצאו? ובכן, חג הפסח מוכיח שכן.
אנו קוראים את חזון העצמות היבשות בפסח כדי ללמד את עם ישראל כי הגורל היהודי כפוף להשגחה ולא להיגיון. שכשם שיצאנו ממצרים כנגד כל הסיכויים, כך חזרתנו לארץ תתרחש כנגד כל הסיכויים.
חזון העצמות היבשות והתגשמותו נועד ללמד כי למרות שההיגיון הוא כלי חשוב אי אפשר להשתמש בו כשעוסקים בעם היהודי. וזהו שאמרה זרש להמן “אם מזרע היהודים מרדכי לא תוכל לו”. מדוע? כי אתה חושב בהיגיון, ואת העם של היהודים לא ניתן לשפוט בדרך הגיונית.
חזון העצמות היבשות נועד ללמד שהאמונה בביאת המשיח גם אם התמהמה, וגם אם ההיגיון מסרב להכיר בה, היא עדיין אמיתית. ללמד כי כשם שחזון העצמות היבשות התגשם בניגוד להיגיון כך גם יתגשם חזון הגאולה.
ועוד נקודה לסיום.
באחת ההרצאות שעסקו בנבואות שהתגשמו אמרתי כי ביאת משיח תתרחש לאחר שרוב עם ישראל יחזור בתשובה.
בעקבות הדברים אחד המשתתפים הרים את ידו.
“וזה נראה לך הגיוני?” שאל. “תראה מה קורה? הסתכל סביבך. יש בחוץ מלחמה. חצי עם נאבק בחצי אחר.
נראה לך שאלו שנאבקים בדוכני תפילין יחזרו בתשובה? נראה לך שאנשים שמפזרים פיתות באמצע חג הפסח בפתח ביתה של אשת ציבור דתיה, רק כדי לפגוע ברגשותיה, יחזרו בתשובה? נראה לך הגיוני שאלו שמאמינים בצדק חברתי, שוויון, ליברליות ופרוגרסיביות יחזרו בתשובה?
זה יפה לדבר, וגם להאמין, אבל איך אתה מצפה שנקבל את הדברים שאמרת. גם לדמיון יש גבול.
אתה צודק בהחלט, אמרתי לו. זה באמת לא הגיוני. זה לא רק לא הגיוני, אלא אפילו מנותק לחלוטין מהמציאות. אתה בהחלט צודק. אלא שההיסטוריה היהודית הוכיחה יותר מפעם אחת שאת העם היהודי אסור לפשוט על פי כללי ההיגיון האנושי.
ואז הקראתי לו את חזון העצמות היבשות.
“תגיד”, שאלתי אותו. “למי היית מאמין? ליחזקאל הנביא אל למומרים שדברו בהיגיון? אם בכל זאת אתה שואל אותי את השאלה הזאת, כנראה שאתה נין ונכד לאלו שהעדיפו להאמין ליחזקאל ולא למומרים. ולכן אתה ההוכחה שזה יכול לקרות.
ויש לי עוד הוכחה.
האם שמעת על סמואל אל מוגרבי לפני ההרצאה הזאת? נכון שלא. ועל אבא שלו שמעת?
לא. ענה האיש. לא שמעתי על אל מוגרבי, וגם לא על אבא שלו.
אז יש לי חידוש עבורך.
על אל מוגרבי אכן לא שמעת, אך אם ביקרת בבית כנסת ביום כיפור פגשת את אבא שלו. אולי לא את אבא שלו אלא את הפיוט שכתב אותו אומרים היהודים ביום הקדוש ביותר בשנה.
אתה יודע באיזה פיוט מדובר?
ובכן הוא מתחיל במילים: עֵת שַׁעֲרֵי רָצוֹן לְהִפָּתֵחַ, יוֹם אֶהְיֶה כַפַּי לְאֵל שׁוֹטֵחַ, אָנָּא זְכֹר נָא לִי בְּיוֹם הוֹכֵחַ,
עוֹקֵד וְהַנֶּעֱקָד וְהַמִּזְבֵּחַ.
הפיוט שכתב אביו מסתיים במילים שאם היה אל מוגרבי מאמין בהן היה זוכה להשאר נאמן לעם היהודי – “לִבְרִיתְךָ שׁוֹכֵן זְבוּל וּשְׁבֻעָה, זָכְרָה לְעֵדָה סוֹעֲרָה וּנְגוּעָה, וּשְׁמַע תְּקִיעָה תּוֹקְעָה וּתְרוּעָה, וֶאֱמֹר לְצִיּוֹן בָּא זְמַן הַיְשׁוּעָה, יִנּוֹן וְאֵלִיָּה אֲנִי שׁוֹלֵחַ, עוֹקֵד וְהַנֶּעֱקָד וְהַמִּזְבֵּחַ”.
שבת שלום וחג שמח.
