לפני כמה שבועות ישבתי במשרד עם דורון.
בחברה אליה הוא משתייך נחשב דורון לאדם משכיל, נאור ומוסרי, שלא נותן לחיים לעבור לידו בלי שהוא מתערב בהם ומנסה להשפיע עליהם. אקטיביסט מכנים זאת היום.
אתה צודק, הסכים דורון, אך איך עושים את זה? זה בכלל אפשרי? דיבורים זה יפה. איך מיישמים את זה בתכל’ס?
הוא תמיד מעודכן. בכל נושא יש לו משנה סדורה. אך בשונה מאקטיביסטים אחרים, הוא גם אדם ישר שלא עושה לעצמו הנחות, ולכן, בדרך כלל, כשהוא טועה לא קשה לו לחזור בו ולעדכן מחדש את השקפת עולמו. מדוע רק בדרך כלל? כי כשמדובר בחרדים הכללים משתנים.
בנוגע אליהם דורון נחשב למחמיר ביותר. אם את כולם הוא נוטה לדון לזכות, אותם הוא דן מיד לכף חובה. אם כשמדובר בציבורים אחרים הוא מסרב להכליל את כולם בשל חטא של אדם אחד, כשמדובר בציבור החרדי, גם אם רק אחד חטא, הוא קוצף על כל העדה.
זו הסיבה שכשסוגיה הקשורה בחרדים עולה לדיון, מהר מאוד השיחה הנינוחה מפנה את מקומה למלחמה כוללת, וכך קרה גם הפעם.
במהלך הפגישה האחרונה, פרש דורון בפני את משנתו ואת דעתו על הציבור החרדי, וטען שאי אפשר להמשיך כך, ושהחרדים צריכים להחליט אם הם חלק מהמדינה או לא, ושהציבור הכללי לא יסכים לשאת על גבו את הילדים החרדים לאורך זמן, ועוד כל מיני משפטים מוכרים שטחיים מתנשאים ומכלילים, שללא ספק יש מקום לדון בהם.
אלא שבדרך כלל, כשהוא שוצף וקוצף אני לא משיב לו. גם משום שכך נפסק בהלכות איסור והיתר, וגם משום שכדי להבין את השקפת העולם החרדית יש להבין תחילה את היסודות עליהם היא מבוססת, וזהו תהליך שדורש זמן שבדרך כלל אין לנו בשיחות האלה.
הפעם שיניתי ממנהגי.
אני לא מסכים עם אף מילה שאמרת, אמרתי לו כשסיים להשמיץ, אך מה שמרתק אותי הוא לא מה שאמרת אלא דווקא מה שלא אמרת.
אני מכיר אותך, דורון. אני יודע שאתה אדם הגון וישר, וששכל והגיון אינם הצד החלש שלך. וזה מה שמפליא אותי. לאן נעלמים כל הערכים שלך כשמדובר בחרדים? לאן נעלמת החמלה? לאן נעלמת ההגנה האוטומטית על מיעוטים? מדוע בכל נושא אתה טוען שאין אמת אחת, ושלכל אחד הזכות לאמת משלו, אך כשמדובר בחרדים כולם צריכים להתיישר לפי האמת שלך? מניין הביטחון הזה? מהיכן ההחלטיות והוודאות שאתה צודק והם טועים? זה כל כך ברור לך?
דורון התכווץ מכעס.
זה ברור כשמש, אהרן. כאן אין מקום לספק. בספקנות יש להשתמש כשישנם צדדים לכאן ולכאן, אך במקרה הזה אין שום צד. יש רק צד אחד שצודק והוא הצד שלי ולא שלך.
יכול להיות, עניתי. אך ישנו דבר אחד שבכל זאת איני מבין.
האם היה דור שהפלורליזם פרח בו יותר מהדור שלנו? האם היה דור שהליברליזם מקודש בו יותר מהקדושה שמעניקים לו בדור שלנו? האם היה דור שבו המשפט כל אחד והאמת שלו היה מזוהה אתו יותר מאשר עם הדור שלנו?
כיצד זה יתכן שדווקא הדור המתהדר בכל אלו מתאפיין בקיצוניות שאין קיצונית ממנה?
האם היה דור שבו התבטאו פוליטיקאים, עיתונאים או מגיבי רשת למיניהם, באופן בוטה כל כך כנגד מי שאינו מחזיק בדעותיהם? האם היה דור שבו אנשים זלזלו באנשים רק משום שאינם חושבים כמוהם. האם היה דור שבו כל אחד בטוח בצדקתו יותר מאשר בדור הזה? האם אין בכך סתירה? האם לא היינו מצפים מדור ליברלי, פלורליסטי ונאור כמו שלנו, שהספקנות תהיה המאפיין הבולט ביותר שלו? הרי לדעתם אין אמת אחת, ואם אין כזאת מדוע כל מי שחושב אחרת ממך טועה?
מדוע איש מאתנו לא מסוגל לשמוע דעה שונה משלו בלי להאשים את זה שמשמיע אותה, בבורות, רשעות, משיחיות, פשיסטיות, בערות או חשכות?
זו אינה תופעה שולית. היא מקיפה את כולנו, מהאחרון שבעם ועד המנהיגים שלו. זה קורה בכביש, בסופר, בתור לרופא, או בתקשורת.
כיצד מסוגלים אנשים להאשים ראש ממשלה מושחת ככל שיהיה, ביציאה למלחמה מסיבות אישיות? הם באמת מאמינים בכך? האם הם באמת מאמינים שהוא ישלח אנשים אל מותם רק למען צרכיו האישיים? כיצד אנשים מאשימים את אלו שהקדישו את חייהם לביטחון המדינה, כושלים ככל שיהיו, בהפקרת הביטחון ובעצימת עין, רק משום שהם חפצים להפיל את ראש הממשלה? קורה שדווקא בדור שהיה אמור להיות הספקן מכולם, הכול הופך להיות שחור או לבן, אמת או שקר, בעד ביבי או נגד ביבי? הזהו פלורליזם? הלזה ייקרא ליברליות? עזוב לרגע את החרדים, התופעה רחבה הרבה יותר. האם יש לך הסבר לסתירה הזאת?
דורון חייך.
אתה צודק, אהרן. אני מסכים. אנחנו באמת הפכנו לקיצוניים וזה אכן מוזר שזה קורה דווקא במשמרת שלנו. לא חשבתי על זה. יש לך הסבר לכך?
אני לא בטוח, אך אני יכול לנסות, עניתי.
תופעת ההקצנה אינה קשורה לפוליטיקה, היא אולי המרחב שבו היא מתגלה בצורתה המכוערת ביותר, אך היא לא הגורמת לו. זו גם לא התקשורת או הטכנולוגיה. המניע להקצנה הוא – אנחנו.
כבני אדם יש לנו זכות בחירה אלא שכל הבחירות שלנו מבוססות על בחירה ראשונית ומרכזית, והיא – מי ניצב במרכז חיינו. אנחנו או הערכים שלנו.
זו אינה עוד בחירה. זו בחירה מרכזית ועיקרית משום שכל שאר הבחירות בחיינו יושפעו ממנה.
אם בחרנו להציב את המשפחה במרכז, תשפיע בחירה זו על יתר הבחירות בחיינו, ואם הצבנו את הכסף במרכז, יתר הבחירות שלנו יישרו איתה קו.
אם הצבנו את האמת במרכז ניאלץ לבחור רק את מה שתואם את האמת שבמרכז חיינו, ואם הצבנו את עצמנו במרכז, כנראה שנתאים את האמת לכל מה שתואם את רצוננו.
בעבר, כשהשפע לא היה מוצר מצוי, הציבו בני אדם את האמת במרכז, והיא גם העניקה להם משמעות וכוח להתמודד עם העדר השפע, אך ככל שהשפע הפך לזמין יותר, נדחקה האמת מן המרכז ואת מקומה תפשה הנהנתנות.
שלא תטעה בדבריי. איני סבור ששפע הוא רע. להפך. שפע הוא טוב מאוד ולו בשל העובדה שהוא מותיר לנו די זמן לעסוק בחיים עצמם ולא במה שאנו זקוקים לו כדי לחיות אותם, אלא שלשפע יש גם תופעת לוואי מסוכנת.
כשהשפע מצוי וזמין אנו נוטים להשתעבד אליו, וכשזה קורה, בלי שהתכוונו לכך, אנו מוצאים את עצמנו במרכז החיים ולא את האמת שהייתה שם.
כבני אדם אנו גם וגם. אנו גם חפצי תענוג כבהמות, אך גם מבקשי אמת כבני אדם, אלא שההשתעבדות לשפע הופכת את העונג למטרה ואת האמת לאמצעי, וכשזה קורה, האדם משתעבד ליצרים שלו ולא משעבד אותם לאמת שלו. הוא אולי לא יעבור על החוק כדי למלא אותם, אך בעיניו כל מה שלא אסור הוא מותר.
השפע גרם לנו להיות עסוקים בעצמנו ובמילוי הצרכים שלנו, וכשעצמנו מעסיק אותנו רוב שעות היממה, האנוכיות עימה נולדנו הופכת למפלצת של ממש.
כשאנו ניצבים במרכז חיינו העיסוק ברצוננו הופך לכפייתי בלי שנרגיש, וכשזה קורה, אנו חשים לפתע שהכול מגיע לנו במימד החומרי ושאנו הצודקים הבלעדיים במימד המחשבתי.
זהו שורש ההקצנה. זו לא תופעה ישראלית. היא תופעה כלל מערבית. היא מתרחשת בכל חברת שפע שמציבה את ה”אני” במרכז.
בחברת שפע קשה לחיות לאור האמת משום שהאמת מגבילה, וההגבלה מפחיתה את התענוג, והפחתת התענוג היא הגהינום של מי שמיצב את רצונו במרכז. מצד שני, האדם גם אינו יכול לחיות ללא אמת, ולכן כשעצמו במרכז הוא יבחר את האמת שתתאים לרצון שלו. לזו שמאפשרת לו להתענג.
זו הסיבה שהוא יזלזל באמת של אחרים ויסגוד לאמת של עצמו. כי אם האמת של האחרים נכונה היא מאיימת על העונג שלו.
דורון הקשיב ושתק.
יש בזה משהו, הודה אחרי כמה שניות. אצל הילדים שלי זה ממש בולט. אך מה הפתרון? אם השפע הוא הגורם לאנוכיות, ואם האנוכיות גורמת להקצנה, ואם ההקצנה מאיימת על המשך קיומנו, מה אתה מציע? שנחזור לעוני? שנוותר על הנוחות? זה גם לא מעשי, ולדעתי גם לא נכון. הרי יש בשפע גם דברים טובים, לא? מה, נשפוך את התינוק עם המים?
ממש לא, עניתי. אתה צודק בהחלט. שפע הוא דבר טוב אך הוא גם מסוכן. בגלל שיש בו הרבה מעלות, בדיוק כמוך, גם אני לא רוצה לוותר עליו, אך בשונה ממך, אני מכיר גם בחסרונות שלו ומנסה להתמודד איתם. גם להכיר במעלות שבו וליהנות מהן, אך גם להכיר בחסרונות שבו ולהיזהר מהם.
הבעיה אינה בשפע, דורון, אלא בחוסר היכולת שלנו להשהות סיפוקים. בחוסר היכולת לעצור. בהשתעבדות. שם זה מתחיל.
בעל חנות שעובד לפרנסתו ומרוויח יפה, השפע שלו אינו פסול. הוא עובד קשה ונהנה מפרי עמלו. אך אם הוא לא מסוגל לסגור את החנות כדי לצאת לחופשה עם משפחתו, ואם גם כשהוא בבית המחשבות שלו עסוקות בפנקסי החשבונות שלו, וכשהוא יושב עם ילדיו הוא בודק כל כמה דקות את ההודעות כדי לא להפסיד עסקה, הוא כבר לא בעל חנות, דורון. הוא עבד שלה. הוא לא אדון השפע שלו אלא עבד שלו. הוא לא בעלים על חייו, אלא עבד שלהם, לא משום שהפשע רע. ממש לא. משום שהשפע שלט בו ולא הוא בשפע.
הבעיה מעולם לא הייתה השפע. הבעיה היא חוסר היכולת שלנו לעצור ולהציב גבולות. חוסר היכולת להגיד: מספיק. עד כאן. יש משהו בחיים שלי שחשוב יותר מהרווח שלי, מהנוחות שלי או מהתענוג שלי.
מי שלא מסוגל לעצור ממרוץ החיים רק משום שהוא עסוק בלאפשר לעצמו לחיות אותם, יגלה בסוף ימיו, שמרוב השקעה בלחיות את החיים, הוא לא הספיק לחיות אותם.
כדי להצליח להפוך את השפע לחיובי עלינו להציב במרכז את האמת ולא את עצמנו משום שכשהיא במרכז, אנו ניאלץ להתאים לה את כל יתר הבחירות בחיינו. את הבחירה – איך ליהנות, מתי ליהנות ובעיקר את הכמה ליהנות.
אתה צודק, הסכים דורון, אך איך עושים את זה? זה בכלל אפשרי? דיבורים זה יפה. איך מיישמים את זה בתכל’ס?
שומרים שבת, עניתי.
דורן היה מופתע.
מה שבת, אהרן. איך הגעת לשבת? את כל הסיבוב הזה עשית רק כדי לשכנע אותי לשמור שבת?
שתי תשובות בדבר, עניתי. א. אתה התחלת. ב. זה לא סיבוב. בדיוק בשביל זה נוצרה השבת.
האם חשבת פעם על מצוות השבת מן ההיבט הרעיוני שבה? האם השבת לא עונה על כל מה שחסר לנו כדי ליהנות ממעלות השפע בלי להינזק מחסרונותיו?
בשבת אנו עוצרים ממרוץ החיים בין אם נרצה ובין אם לא. בשבת אנו נמנעים מכל הפעולות שעוסקות בתחזוקת החיים ולא בחיים עצמם. בשבת אנו נאלצים לעמוד מול עצמנו ולשאול האם החיים שלנו שווים את המאמץ שאנו משקיעים כדי לחיות אותם, אלא שכדי להשיב על שאלה זו עלינו לעצור ממרוץ החיים, לחיות את החיים עצמם, ואז להשיב לעצמנו.
השבת נועדה להזכיר לנו שלא התענוג ניצב במרכז אלא האמת. שלא המירוץ עיקר אלא החיים. וכשאנו זוכרים זאת, אנו בוחרים באמת ומציבים אותה במרכז, וכשזה קורה, אנו בוחרים גם את יתר הבחירות שלנו בכפוף לבחירה הזאת.
השבת נועדה להזכיר לנו שיש בורא לעולם, ועל כן עלינו להציב את רצונו במרכז ולא את רצוננו, וגם להזכיר לנו שהעולם נברא ולא קדמון, ומשהוא נברא יש לבריאתו תכלית ותאריך תפוגה, ועל כן, עלינו לנצל את החיים כדי לחיות על פי האמת, ולשלב בהם את התענוג מן השפע כל עוד הוא תואם את האמת.
אנחנו מכורים דורון. אנחנו מכורים לשפע ולתענוג . האם אנו מסוגלים להתנתק ממכשיר הטלפון שלנו? האם כשאנו יושבים עם בני המשפחה שלנו אנו לא מגניבים אליו מבט?
כדי להיגמל אין די בהחלטה. עלינו לרדת לשורש ההתמכרות. עלינו להזיז ממרכז החיים שלנו את ה”אני” הנהנתן, ולהציב במקומו את האמת, את הבורא ואת רצונו. וכשזה יקרה, עדיין ישנו סיכוי שלמרות השפע נצליח לנצח את עצמנו.
זו בדיוק הסיבה שאנו מזכירים בקידוש גם את בריאת העולם וגם את יציאת מצרים.
את בריאת העולם כדי שנזכור שעלינו להציב את רצון השם במרכז ולא את רצוננו. ואת יציאת מצרים, כדי שנזכור שיש לנו תפקיד. שהתענוג אינו מרכז החיים. שמרוץ החיים אינו העיקר אלא החיים עצמם.
ויש לי גם ראיה לכך מפרשת השבוע.
בפרשת ויקהל מתרחש אירוע לא שגרתי.
בשונה משאר המצוות, כשמשה מצווה את בני ישראל על השבת הוא מקהיל אותם, שנאמר: וַיַּקְהֵ֣ל משֶׁ֗ה אֶת־כָּל־עֲדַ֛ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵיהֶ֑ם אֵ֚לֶּה הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁר־צִיוָּ֥ה ה’ לַֽעֲשׂ֥ות אֹותָֽם: שֵׁ֣שֶׁת יָמִים֘ תֵּֽעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י יִֽהְיֶ֨ה לָכֶ֥ם קֹ֛ודֶשׁ שַׁבַּ֥ת שַׁבָּת֖וֹן לה’ כָּל־הָֽעֹושֶׂ֥ה ב֛וֹ מְלָאכָ֖ה יוּמָֽת: לֹֽא־תְבַֽעֲר֣וּ אֵ֔שׁ בְּכֹ֖ל מֽשְׁבֹֽותֵיכֶ֑ם בְּי֖וֹם הַשַּׁבָּֽת:”.
וכאן מתעוררות כמה שאלות.
מדוע התורה עוצרת ממלאכת המשכן כדי לצוות על השבת? ומדוע הוא מקהיל אותם דווקא במצווה זו?
על כך משיב רש”י, וז”ל: “הקדים להם אזהרת שבת לצווי מלאכת המשכן, לומר, שאינו דוחה את השבת”.
אלא שכאן מתעוררת שאלה חדשה. מדוע באמת הקמת המשכן אינה דוחה את השבת? וגם אם אינה דוחה את השבת מדוע יש לעשות זאת בהקהל.
והתשובה פשוטה. בגלל ההתלהבות.
כשמשה ציווה את בני ישראל על תרומת המשכן, הזדרזו בני ישראל לתרום את תרומתם, שנאמר: “וַיָּבֹ֥אוּ הָֽאֲנָשִׁ֖ים עַל־הַנָּשִׁ֑ים כֹּ֣ל | נְדִ֣יב לֵ֗ב הֵ֠בִ֠יאוּ חָ֣ח וָנֶ֜זֶם וְטַבַּ֤עַת וְכוּמָז֙”.
ועל כך כתב רבי יצחק הלוי בספרו פענח רזא: “ויבאו האנשים על הנשים פי’ ליקח מהם תכשיטיהן אבל ברצון הנשים הי’ ואדרבא בזריזות בשמחה ובטוב לבב נתנום.
וכך ביאר גם המלבים: “ויבואו האנשים על הנשים: עתה יספר איך התנדבו בשמחה ובכל לבב… ועתה רצו הנשים תחלה לתת את כל תכשיטיהן, והאנשים באו אחריהן… והביאו כל התכשיטין שלהם, וחוץ ממה שנתנו נשיהם”.
בתיאור זריזות נדיבות הלב של בני ישראל התורה מבקשת ללמד, שבזריזות ובהתלהבות יש מעלה אך גם חיסרון. מעלה כשהיא מבוססת על עשיית רצון השם וחיסרון כשהיא מבוססת על עשיית רצון עצמנו.
כשההתלהבות מבוססת על עשיית רצון עצמנו היא גורמת לעשיית עגל מזהב, וכשהיא מבוססת על רצון השם, היא גורמת לבניין המשכן.
לכן כדי ללמדם על הסכנה שבהתלהבות ועל הנזק שבחוסר היכולת להשהות סיפוקים, מציג בפניהם משה את ציווי השבת.
הוא עושה זאת כדי ללמדם שגם את רצון השם יש לבצע על פי רצון השם. ואם רצון השם הוא הסיבה להתלהבותם, עליהם לשמוח בעיכוב בניין המשכן לא פחות מאשר בזירוזו, שכן זהו רצון השם.
הוא עושה זאת כדי ללמדם על ההבדל בין ההתלהבות שפקדה אותם בחטא העגל ובין זו שפוקדת אותם בתרומת המשכן.
גם בחטא העגל נאמר “ויקהל העם”, וגם בבנין המשכן נאמר ו”יקהל משה”.
אלא שבעוד הסיבה להתקהלות על אהרן בחטא העגל היתה השתעבדות לרצונם, שנאמר “קום עשה לנו אלוהים”, ההתקהלות על משה התבססה על “זה הדבר אשר ציווה ה'”.
בהקדמת השבת למשכן מבקשת התורה ללמד שלא רק את השפע החומרי עלינו להכפיף לרצון השם, אלא גם את זה הרוחני.
זו מטרת השבת, אמרתי לדורון. להזכיר לנו מידי שבוע מי נמצא במרכז חיינו, רצון השם או רצוננו. ואם בחברת צנע יש מקום לזיכרון כזה, בחברת שפע על אחת כמה וכמה. לכן אמרתי לך שהשבת היא התרופה כנגד ההשתעבדות לשפע ולאנוכיות.
שבת היא יום שבו האדם מוכיח לעצמו שהוא שולט בשפע ולא השפע שולט בו. יום שבו הוא עוצר ממילוי הצרכים של ה”אני” שלו, מזיז אותו הצידה, ומקדים לו את רצון השם. שבת היא יום שבו האדם מזכיר לעצמו מידי שבוע שמרוץ החיים אינו עיקר אלא אמצעי, ושיש משהו שגדול ממנו במרכז החיים שלו.
לכן משה מציב את שבת לפני המשכן. כדי ללמד שמי שלא מסוגל לעצור ביום השביעי — לא מסוגל לבנות משכן להשם. שמי שה”אני” שלו שולט בו שבעה ימים בשבוע, יעדיף לבנות בית לעצמו ולא להקב”ה. ובעיקר כדי ללמד שמי שלא מסוגל להוציא את עצמו מהמרכז אפילו ליום אחד, העגל ניצב במרכז חייו ולא משכן העדות.
זה מה שחסר לדור שלנו, אמרתי לדורון. לא שפע חסר וגם לא מטרות. מה שחסר לנו הוא שבת. היכולת לעצור. היכולת להגיד: מספיק. לא הכול סובב סביבי. יש אמת שגדולה ממני, ואני מוכן לבטל את רצוני מפני רצונה.
מי שלא מציב את רצון השם במרכז, מציב את עצמו במרכז, ומי שמציב את עצמו במרכז, לא מסוגל לשמוע דעה אחרת משלו. ומי שלא יכול לשמוע דעה אחרת תמיד צודק. לא כי הוא באמת צודק. כי הוא שבוי בתוך ה”אני” שלו.
אני מסכים עם כל מילה, אמר דורון, אלא שמשהו עדיין לא ברור לי.
האם כל מי ששומר שבת מסוגל לנצח את הנהנתנות? האם אין נהנתנים שומרי שבת? אם השבת היא התרופה להשתעבדות לשפע, איך זה שישנם שומרי שבת המשתעבדים לו לא פחות מאחרים?
זו שאלה יפה ונוקבת, עניתי.
אכן ישנם כאלה. אלא שבשבת ישנם שני ציוויים “שמור” ו”זכור”.
מי שמקיים את ה”שמור”, בלבד אמנם אינו מחלל את השבת וגם יקבל על כך שכר לעתיד לבוא, אך מי שרק שומר אותה לא יזכה להינצל מן ההשתעבדות לשפע בעולם הזה.
כדי להינצל מן החסרונות שבשפע יש לקיים גם את ה”זכור” ולא רק את ה”שמור”. לא רק לעשות אלא בעיקר לזכור מדוע.
לכן אנו אומרים בתפילת לכה דודי: “שמור וזכור בדיבור אחד”. משום שרק כשהם שלובים זה בזה זוכים להארת השבת.
שבת שלום.
