את אריאל פגשתי בהרצאה שהתקיימה בבית בנו וכלתו שחזרו בתשובה.
להרצאה ישנן שתי מטרות, הודיע לי בטלפון, יעקב, בנו של אריאל, כמה שעות לפני ההרצאה.
אין אפשרות כזאת, אהרן. אמר לאחר שתיקה ארוכה. בדקתי. תאמין לי שבדקתי. לא חיכיתי לך.
הראשונה – להסביר לחבריי, שבטוחים שהשתגעתי, שאני דווקא שפוי, ושיש הרבה חכמה בתורה, ושחזרתי בתשובה לא מתוך סגפנות אלא להפך. ושמי שמוסיף משמעות לחיים הופך אותם לאיכותיים יותר.
המטרה השנייה והחשובה יותר היא – אבא שלי.
השם האמיתי של אבא שלי הוא אריה לייב. הוא הפך לאריאל כשעלה ארצה לאחר השואה. אבא היה ילד חסידי ממשפחה של תלמידי חכמים ויראי שמים שהושמדה כולה בשואה. הוא היחיד שנשאר. כששאלתי אותו פעם מדוע החליף את שמו ואת שם משפחתו, הסביר לי אבא שהוא מבקש לנתק כל קשר עם החיים שהיו לו, ושהוא החליף את שמו משום שזהו הזכר האחרון שעוד נותר לו מהחיים בגולה.
אבא, שהיה ילד מאמין לפני השואה, הפך לכופר ממורמר, עדכן אותי יעקב. כל רב שהוא פוגש הוא טורח לספר לו עד כמה אינו מאמין בהשם ובתורתו, וכנראה שכך יהיה גם במהלך ההרצאה שלך.
הזמנתי אותך להרצאה כדי שתפגוש אותו. אולי בכל זאת תצליח לשנות אצלו משהו. יש לי הרגשה שבתוך תוכו הוא שמח שחזרתי בתשובה, אך מה שהוא אומר לא משקף את זה. אומרים שבכל יהודי יש ניצוץ. מי יודע. אולי תצליח להדליק אותו.
אבא כבר לא צעיר. אני כל כך רוצה שהוא יעזוב את העולם כמו שהגיע אליו.
אשמח להיפגש אתו, אמרתי. אך את הפגישה נקיים לפני ההרצאה ולא לאחריה. כך נרוויח גם את הפגישה וגם את ההרצאה בה אמשיך את הפגישה אתו. לפעמים קשה לאדם לקבל דברים באופן אישי, וכשהם נאמרים בפני ציבור, קל לו יותר לקבל אותם.
כשהגעתי, אבא של יעקב המתין לי בחצר. לחצנו ידיים. התיישבנו. ואז בקשתי מאריאל שיספר לי על עצמו.
אני עוסק בחקר השואה לא מעט שנים, הסברתי. וככזה, אני מבקש מכל ניצול שואה שאני פוגש, שיספר לי את קורותיו כדי שעדותו תישמר גם לדורות הבאים.
אני משתדל לא לעסוק בימים ההם, ענה אריאל בפנים חתומות, איני מוצא בכך טעם, מה שהיה היה.
אני מכבד זאת, עניתי. אך הבנתי מיעקב שבעקבות השואה הפסקת להאמין. האם זה נכון?
נכון מאוד, ירה אריאל בכעס. אחרי מה שראיתי? נכון. כיום אני לא אדם מאמין. פעם הייתי. ומה שהיה פעם איננו.
אם כך, שאלתי, כיצד אמרת לי שמה שהיה היה? הרי את כל חייך בנית בעקבות מה שהיה. את חייך ככופר בנית רק בגלל מה שהיה, ומכאן אני למד שמה שהיה נותר בך עד היום. בהחלטה להיות כופר אתה נושא בתוכך את מה שהיה כל רגע. אתה הרי כופר בגלל מה שהיה, ומי שלא חי את העבר לא מעצב את חייו לאורם. האם אינך חושב שכדי למחוק באמת את מה שהיה עליך לשוב ולהאמין?
אריאל צחק.
למען האמת אהרן, אתה צודק. אלא שאז הרצינו פניו של אריאל שוב.
אני בורח מהאמונה, אהרן. למי שגדל על ברכי האמונה לא קל להפוך לכופר. זה כמו להיות לא הוא. זה כמו למות ולהמשיך לחיות. אני כופר ורע לו. אני אנוס, אהרן. אני כופר למרות שקשה לי רק משום שלהאמין קשה לי יותר. אני רוצה לשוב ולהאמין, אך כל פעם שאני מהרהר בכך, מיד צצות ועולות מול עיני הזוועות שראיתי, ואז אני נדחף בחזרה לזרועות הכפירה. לא קל לי להיות כופר אך אין בפני אפשרות אחרת.
ואם תהיה כזאת, והיא גם תהיה ראויה בעיניך, האם תשוב?
אריאל לא ענה. הוא הביט אל האופק ושתק.
אין אפשרות כזאת, אהרן. אמר לאחר שתיקה ארוכה. בדקתי. תאמין לי שבדקתי. לא חיכיתי לך. אך אם תצליח בכל זאת לשכנע אותי בזמן שנותר עד לתחילת ההרצאה שישנה אפשרות להמשיך להאמין לאחר השואה והיא תהיה מקובלת עלי, אני לא מבטיח שאחזור בתשובה אך יהיה על מה לדבר.
מצוין, אמרתי לאריאל. מה יש לי להפסיד.
גם אריאל צחק.
נכון סיפרת לי שגדלת על ברכי האמונה? מכאן אני מניח שאתה מודע לעובדה שיש לא מעט דרכים לבטא אותה.
האמונה, היא נאמנות. כשאדם אומר “אני מאמין” משמעות הדבר שהוא נאמן למה שבו הוא מאמין. שהוא נכון לשלם במטבע הנוחות עבור האמת שבה הוא מחזיק. זו גם הסיבה שאנו אומרים לאחר קריאת שמע של ערבית: “אמת ואמונה”, שכן לא ניתן לבטא את האמונה ללא אמת. רק לאחר שיש בידינו אמת מתחילה האמונה. שאם אין אמת למה אנו נאמנים ולשם מה?
עם זה אני מסכים, אמר אריאל. אך למה היהודים נאמנים? לאיזו אמת.
על כך משיב הרמב”ם, עניתי.
לדעת הרמב”ם האמונה היהודית היא הנאמנות לה’ ולתורתו. ואכן, לאורך ההיסטוריה הוכיחו היהודים יותר מפעם אחת שהם מוכנים לשלם במטבע הנוחות כדי להישאר נאמנים להם. גם לה’ וגם לתורתו.
אלא שנאמנות זאת יכולה להתבסס על שני יסודות. על אמונה תמימה ועל ידיעה ברורה.
לאורך השנים נוצרו בעם ישראל שתי דרכים לביטוי האמונה. האחת דרשה מהיהודי לא לחקור ולא לדרוש אלא להאמין בתמימות בלבד. לא לשאול שאלות ולא להרהר. להאמין וזהו.
הדרך השנייה לעומתה, אמנם גם דרשה מהיהודי להיות נאמן לבורא, אך זאת רק לאחר בירור יסודי ומעמיק של עיקרי האמונה.
ואיזו מהם עדיפה? שאל אריאל.
זו שאלה קשה, עניתי, משום שבכל אחת מהשיטות יש מעלה אחת וחיסרון אחד.
המעלה באמונה התמימה שהיא חווייתית, והחיסרון שבה שהיא כזאת.
כשאדם חווה אהבה הוא לא זקוק להוכחות. הוא מרגיש אותה. אך כשאינו חווה אותה, לא יועילו הוכחות משום שאינו חווה אותה.
עבור המרגיש, עצם ההרגשה משמשת הוכחה לאמיתות אמונתו, אך ברגע שיאבד את הרגשתו יתחילו לאכול בו הספיקות.
אלא שבאמונה המבוססת על בירור מעמיק, יש גם מעלה וחיסרון. מעלתה שהיא שכלית וזה גם חסרונה.
בירור שכלי של עובדות אינו תלוי בהרגשה. מרגע שנוכחנו באמיתותה של עובדה, היא הופכת לכזאת. בין אם נרצה ובין אם לא. בין אם נשמח בה ובין אם לא. היא עובדה וזו מעלתה.
אדם המבסס את אמונתו על ידיעה שכלית, אמונתו אינה תלויה בהרגשתו. הוא אנוס להכיר בה משום שהוכח לו שהיא כזאת. היא גם לא תלויה בגורמים חיצוניים. ועל כן, מרגע שהוכח לו שמדובר באמת הוא נאלץ להיות נאמן לה.
עם הדרך הזאת אני יותר מזדהה, אמר אריאל. אך מה שאיני מבין הוא איזה חיסרון כבר יכול להיות אמונה כזאת. היא הרי אומתה לו בשכל. בדיוק את האמונה הזאת אני מחפש.
החיסרון שבה, עניתי, שהיא שכלית.
טבעו של השכל שהוא מסייע לנו לברר את המציאות אך לא לחוות אותה. קומת האמונה השכלית אמנם יצוקה על יסוד האמת אך היא נטולת הרגשה. היא חסרה את החוויה שהאמונה התמימה מעניקה לבעליה. היא שכלית וזהו.
ומה רע בכך? שאל אריאל.
כלום לא רע בה, עניתי, אלא שהאדם אינו מורכב משכל בלבד. האדם אינו מכונה. יש לו גם לב. יש לו רגשות. והאם האמת השכלית אינה מפרנסת את הלב המרגיש אפשר והאדם יפעל בניגוד לאמת הברורה רק כדי לפרנס את עולמו הרגשי.
האדם חוטא לאמת או משום שהעדר ההרגשה גורם לו לפקפק באמיתותה או משום שלמרות שאמיתותה ברורה לו אין היא מפרנסת את עולמו החוויתי.
אמרת לי, אריאל, שדגלת על ברכי האמונה, נכון?
נכון מאוד.
על ברכיה של איזו אמונה גדלת? של זו המבוססת על השכל או על זו שמבוססת על ההרגשה? האם האמנת שה’ נתן לנו את התורה בהר סיני או ידעת?
על זו המבוססת על ההרגשה. אל תשכח. הייתי אז ילד.
כעת אתה מבין מדוע בעקבות הזוועות שראית הפסקת להאמין? משום שהפסקת להרגיש. וכשהפסקת להרגיש, חשת שאינך מאמין במשהו אמיתי שכן המציאות התנגשה בכל מה שהאמנת בו. זו הסיבה שהפסקת להאמין.
כעת, תאר לעצמך שהיית ניצב בהר סיני ומקבל את התורה מן הבורא יתברך, ומיד לאחר מכן נזרק לתוך הזוועות שחווית. האם גם אז הייתי מפסיק להאמין? האם היה בזוועות שחווית כדי למחוק את שראו עיניך?
ברור שלא, הסכים אריאל. את מה שרואים שום דבר לא יכול למחוק.
מכאן אני למד שהפסקת להאמין לאחר השואה משום שהאמונה שהיתה בך היתה מבוססת על הרגשה ולא על ידיעה, שהרי בעצמך אמרת שאם היית עד למעמד הר סיני לא היה במה שחווית כדי למחוק אותה.
נכון, הודה אריאל. אלא שלא ראיתי. אל תשכח, אהרן. אני לא הייתי במעמד הר סיני. נולדתי בפולין.
ומה יקרה אם בכל זאת תהיה עד למעמד כזה?
אז אשוב לקיים מצוות, אמר אריאל.
אם כך, אתה מוזמן להשתתף איתי בסמינר ערכים. זה בדיוק מה שאנו עושים שם. בסמינר אנו מנסים להוכיח באופן שכלי והגיוני שהתורה מן השמיים ושמעמד הר סיני הוא עובדה היסטורית הניתנת להוכחה, ואם זה אכן יקרה, תוכל גם אתה לבסס את אמונתך על ידיעה שכלית.
רגע… אמר אריאל בהיסוס. מה… כל מי שמשתתף בסמינרים האלה חוזר בתשובה.
לצערי לא, עניתי.
כפי שאמרתי קודם, כדי להיות נאמן לתורה ולמצוות אין די בהוכחה שכלית. יש צורך גם בחוויה רגשית. ולכן, לא כל מי שנוכח באמיתותה של התורה גם מקיים את מצוותיה. זהו ניסיון לא קל. לוותר על הרגלים ועל מנעמי החיים עבור האמת אינו דבר של מה בכך. כדי לחיות על פי האמת ללא הרגשה נדרש אומץ רב. זהו בדיוק החיסרון באמונה המבוססת על השכל עליו דברנו.
אלא שאצלך זה שונה. אם אתה תווכח באמיתות התורה אין לי ספק שתשוב בתשובה.
ולמה אני שונה? הקשה אריאל.
משום שהאמונה התמימה עדיין בוערת בך. מי שחי את חייו ככופר למרות שהדבר גורם לו סבל, רק משום שלחיות כמאמין גורם לו סבל יותר גדול, מעיד על עצמו כאלף עדים שהאמונה התמימה עדיין בוערת בו, שאם לא כן מדוע הוא סובל ממנה כל כך?
לך חסרה רק הידיעה השכלית. זו שתבהיר לך שלמרות כל הזוועות שחווית, השם בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. היא אמנם לא תשיב לך על השאלות כגון – למה זה קרה? אך היא תסייע לך להמשיך ולהאמין למרות השאלות. שהרי בעצמך אמרת שאת מה שרואים בעיניים אי אפשר למחוק, ולכן, כשיתברר לך שהתורה מן השמיים יהיה בך העוז לשוב ולקיים מצוות למרות כל מה שראית.
האמונה השלמה היא זו המבוססת על שתי השיטות גם יחד. שיטות אלו אינן סותרות זו את זו. הן משלימות. אלו שתי קומות, זו למעלה מזו. הראשונה עוסקת בידיעה והשניה בנאמנות. הראשונה מוכיחה את אמיתות התורה, והשנייה דורשת להיות נאמנים לה למרות שהמציאות לא תמיד מסונכרנת איתה.
ויש לי ראיה לכך בפרשת השבוע.
בפרשת כי תשא מתארת התורה את ירידתו של משה מהר סיני עם הלוחות אותן שבר כשנוכח בעגל שעשו בני ישראל שנאמר: “וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו אֶת הַלֻּוחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹותָם תַּחַת הָהָר”.
לאחר מכן, לאחר שסלח הקב”ה לעם ישראל על החטא שחטאו הוא מצווה שוב את משה לעלות להר סיני אלא שהפעם הוא מצווה אותו לסתת בעצמו את הלוחות, שנאמר: “וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻוחֹות אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּוחֹות אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּוחֹות הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ… וַיִּפְסֹול שְׁנֵי לֻוחֹות אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַיַּשְׁכֵּם מֹשֶׁה בַבֹּקֶר וַיַּעַל אֶל הַר סִינַי כַּאֲשֶׁר צִיוָּה ה’ אֹותוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ שְׁנֵי לֻוחֹות אֲבָנִים”.
וכאן מתעוררת כמה שאלות.
מדוע את הלוחות הראשונים נתן ה’ למשה ואלו את השניים ציווה עליו להביא איתו? ואם סלח הקב”ה לעם ישראל מדוע שלא ישוב ויתן למשה לוחות כראשונים? האם אין בלוחות השניים כדי להנציח את חטאם?
והתשובה פשוטה.
כדי ללמד שהאמונה השלמה מבוססת על שני יסודות.
את הלוחות הראשונים הוריד משה מהר סיני לאחר שבני ישראל חזו בעיניהם באמיתות התורה. לוחות אלו מסמלים את האמונה השכלית. זו העובדתית. זו שלא ניתן להתכחש לה. הם הרי ראו בעיניהם שהקב”ה מצווה את משה לעלות להר סיני כדי להוריד אותם.
אלא שלמרות הידיעה השכלית העובדתית והברורה אותה מסמלים הלוחות הראשונים, חטאו בני ישראל בעגל. לכן גם פרסמה התורה לדורות את חטאם. כדי ללמד שאין די בידיעה השכלית כדי לגרום לאדם להיות נאמן לרצון השם.
לעומתם, הלוחות השניים מסמלים את האמונה התמימה. הם לא ניתנו למשה לעיני בני ישראל כמו הראשונים, ובשונה מהראשונים, את השניים הוא גם סיתת בעצמו למרות שבכך הותיר מקום לבני ישראל מקום לפקפק באמיתותם. כל זאת כדי ללמד לדורות, ששורש חוסנה של האמונה היהודית מצוי בלוחות השניים ולא בראשונים. באלו שסיתת משה ולא באלו שקיבל מאת השם.
זה יפה מאוד, אמר אריאל, אך מדוע לא ניתנו הלוחות השניים בתחילה? אם הם חשובים יותר, ומסמלים את האמונה היהודית יותר מן הראשונים, לשם מה יש צורך בלוחות הראשונים?
בגללך, עניתי.
אם היו ניתנים רק הלוחות השניים, הייתה האמונה היהודית מבוססת על תמימות בלבד. על אמונה שאינה ניתנת להוכחה. וזו כאמור יש בה חיסרון, שכן עם הסתלקות החוויה אפשר ותסתלק האמונה.
לעומת זאת, אם היו ניתנים רק הלוחות הראשונים, היתה אמנם ידיעה אך לא היתה נאמנות כפי שאכן קרה בחטא העגל.
לכן ניתנו גם לוחות הראשונים וגם השניים. כדי ללמד שהנאמנות ללוחות השניים מבוססת על האמת שבלוחות הראשונים.
זו גם הסיבה שבארון העדות שבמשכן שכנו כבוד גם הלוחות הראשונים וגם הלוחות השניים. כדי ללמד לדורות שלשניהם אנו צריכים. לראשונים כדי להוכיח את אמיתות התורה, ולשניים כדי ליישם את הנאמנות לה.
לכן אמרתי לך שאין באמת סתירה בין השיטות. ההבדל ביניהן הוא רק במיקוד. בעוד השיטה השכלית מעצימה את הלוחות הראשונים עליהם מבוססת הנאמנות ללוחות השניים. השיטה התמימה מתמקדת ביישומה של האמונה בעולם המעשה, וזו מבוססת על הלוחות השניים דווקא ולא על הראשונים.
איבדת את האמונה, אריאל, משום שבארון שלך היו רק הלוחות השניים, ולכן כשפגשת בזוועות, אמונתך התמימה נסדקה. אך אם תגיע לסמינר ותזכה לקבל גם את הלוחות הראשונים, תהפוך אמונתך לאמונה שלמה, משום שכשתקבל את הלוחות הראשונים תשוב ותתעורר האמונה התמימה שבלוחות השניים לאורה חונכת ותחבור לאמונה השכלית בה תיווכח בסמינר.
זו האפשרות עליה דברתי. זו שהיית בטוח שאינה קיימת.
מה אתה אומר? האם תסכים להגיע לסמינר?
אגיע. אמר לי אריאל. ואז הוסיף בחיוך. בעזרת השם כמובן.
בשבת, לאחר סעודה שלישית, לקראת סיום הסמינר ניגשתי לאריאל שישב ברחבה מול הכינרת והתיישבתי לידו.
הוא סימן לי בידו שלא אדבר, וכך ישבנו שנינו דוממים במשך כמה דקות.
ביקשתי ממך לא לדבר, קטע אריאל את השקט, משום שבקשתי לנסח את המשפטים שאני מבקש לומר לך.
הגעתי לכאן עם ארון ריק, אהרן, ואני עוזב עם ארון מלא. בארון שאתו הגעתי לא היה אפילו לוח אחד, ובארון שאתו אני עוזב נמצאים את כל הלוחות. גם השבורים וגם השלמים.
אלא שבמחשבה שניה, בדבר אחד בכל זאת צדקת, אהרן. כשהנחתי את הלוחות הראשונים בארון שלי, התברר לי לפתע שהלוחות השניים תמיד היו שם, אלא שהייתי זקוק ללוחות הראשונים כדי לגלות זאת. ויש לי הוכחה.
דע לך, אהרן, מאז השואה לא בכיתי, אך לאחר ההרצאה על אמיתות התורה, עליתי לחדר וייבבתי כמו הילד שהייתי. חזרתי אליו. השלמתי איתו. גם עם הילד שהייתי וגם עם ריבוינו של עוילם. וההוכחה שאני לא משקר היא הדמעות שזולגות לי כעת מהעיניים שאותם לא אנגב עד יומי האחרון.
שבת שלום.
