בכל שנה עם בוא חודש אדר נוהגים בחורי ישיבות לסובב על הפתחים כדי לאסוף כסף עבור קרנות החסד שבישיבות.
ישנם כאלה שהתופעה מעט מרגיזה אותם, אך אני רואה בה הזדמנות להיות שותף בהחזקת לומדי תורה, שבעיני היא זכות גדולה, ולכן לא רק שהתופעה לא מרגיזה אותי, אני מודה להם שהם מגיעים עד אלי כדי לזכות אותי.
למה? כדי שתספוג איתה את הדמעות שלך. דמעות כאלה צריך לשמור. אסור לזרוק אותן. דמעות כאלה יקרות יותר מיהלומים.
זו הסיבה שכשהשבוע נשמעו דפיקות בדלת בשעה אחת בצהרים לא התפלאתי. זו לא הייתה הפעם הראשונה באותו יום שדפקו על דלת ביתנו, וגם לא האחרונה.
כשפתחתי את הדלת ניצב מולי בחור ישיבה צעיר.
הכנסתי את היד לכיס והוצאתי שטר כסף כדי לתת לו, אך הבחור הסמיק.
אני לא אוסף כסף, אמר והשפיל את עיניו.
אני רוצה לדבר איתך.
רק אז הבחנתי שהעיניים שלו דומעות.
אני יודע שזה אולי לא הזמן המתאים ביותר, וגם לא התקשרתי כדי לשאול אם אני יכול להגיע כעת, וזה כנראה גם לא הכי מנומס להגיע בלי הודעה מוקדמת, אך האם בכל זאת תוכל להקדיש לי כמה דקות?
זה דחוף?
כן, ענה הבחור. זה דחוף מאוד. אני במצוקה גדולה.
אתה מוזמן להיכנס, אמרתי לו בחיוך. מצוקה זה סיפור אחר.
כשהתיישבנו בסלון, המתנתי למוצא פיו, אך הבחור נאלם. הכתפיים שלו החלו לרעוד והוא פרץ בבכי.
לא הרגעתי אותו. הגשתי לו טישו וכוס מים והמתנתי.
עם השנים למדתי שכשמישהו בוכה לא מפריעים לו. לא שואלים אותו מדוע הוא בוכה. מאפשרים לו לבכות. הבכי מעיד שהאדם פוגש את לבו, וכשזה קורה אסור להפריע. הבכי חושף לאור השמש את הרגשות הפנימיים ביותר שבחיי היומיום אנו נוהגים לשמור לעצמנו בלבד. ואם בכל זאת האדם חושף אותם בפני אחרים כנראה שהוא עושה זאת רק משום שאם לא יעשה יכאב לו יותר.
בכי אינו דבר של מה בכך. הוא מנקה. הוא מתמצת את הרגשת הנפש ומטהר אותה. לכן ישבתי מולו ושתקתי.
אחרי שתי דקות הוא נרגע.
מהבכי שלך למדתי שכשאמרת שאתה במצוקה, דיברת אמת. אמרתי לבחור הצעיר שישב מולי. החיים לימדו אותי שבחור בן שבע עשרה לא מגיע סתם כך לאדם שאינו מכיר ומתחיל לבכות.
האם מישהו בישיבה פגע בך?
הבחור הנהן בשלילה.
אז אולי קרה משהו בבית?
גם לא, ענה הבחור. אתה לא בכיוון.
אז אולי תכוון אותי. אולי תסביר לי מה גורם לבחור בן שבע עשרה למרר בבכי באמצע היום?
אני לא מצליח ללמוד, סינן הבחור. ולא שאני לא מנסה. השם יודע כמה אני מנסה. אני מנסה אך לא מצליח, וזה מה ששובר אותי. אני כל כך רוצה ללמוד תורה. למה אני לא מצליח? למה לאחרים כל כך קל? למה דווקא לי קשה?
אני בחור מסודר, הסביר הבחור. אני לא מסוגל להתקדם אם משהו עדיין לא ברור לי. ולכן, כשהרב מתחיל את השיעור אני עוד מצליח לעקוב, אך כשהוא מתקדם, אני עדיין עסוק בלהבין ולסכם את מה שאמר ואז אני מאבד אותו. אני ממשיך לשבת בשיעור אך מאותו רגע אני כבר לא שם. אני יושב ומביט בחברים שלי שממשיכים הלאה ומקנא.
אני לא טיפש, אהרן. יש לי שכל. כשאני לומד בקצב שלי, אני מבין יותר טוב מאחרים, אך כשהקצב מהיר מידי אני הולך לאיבוד.
ובגלל זה אתה בוכה עכשיו? שאלתי.
לא רק עכשיו. אני בוכה כמעט כל יום. אלא שכעת לא אכפת לי שרואים. אני כבר מיואש. אני כל כך משקיע וכל כך מתאמץ. למה רק לי כל כך קשה? אני הרי לא פחות חכם מאחרים. מדוע רק אצלי הכול בא בקושי? הגעתי אליך משום שאני לא מסוגל יותר להמשיך עם המצב הזה.
בישיבה אין מה לעשות אם לא לומדים. אולי אין לי כישרון ללימוד תורה אך בטלן אני לא. אולי אני באמת לא מתאים. אולי אני צריך לעשות משהו אחר.
התבוננתי בו וחייכתי.
בדיוק לפני שהגיע אלי, חזרתי מהרצאה שהתקיימה בפני תלמידים בגילו שהקשיים עימם הם מתמודדים וגם תחומי העניין שלהם שונים לגמרי מאלו שגרמו לבחור שישב מולי לבכות. בדרך כלל בחורים בני שבע עשרה לא בוכים בגלל דברים כאלה. לכן חייכתי והתרגשתי. רציתי לספר להורים שלו שעליהם להיות גאים בילד שלהם. שהם צריכים להודות להשם על שזכו לגדל ילד שבוכה רק בגלל שאינו יודע ללמוד תורה. אלא שאז חזרתי אליו.
אתה לא צריך לבכות, ניסיתי לעודד אותו. קורה שלא מבינים. ככה זה. יש ימים יותר טובים ויש פחות. בשביל זה בוכים?
כן. ענה הבחור בפסקנות. בשביל זה בוכים. מה יש לי חוץ מזה? אני בחור ישיבה ובישיבה לומדים תורה, ואם אני לא מסוגל ללמוד כמו כולם מה יש לי לחפש שם?
אתה צודק, עניתי. בישיבה באמת אין מה לעשות חוץ מללמוד. אך האם אתה היחיד בישיבה שמתקשה בלימוד?
ממש לא ענה הבחור. יש עוד.
ולמה הם לא הגיעו איתך? מדוע הגעת לבד? מדוע הם לא בוכים?
אני לא יודע. אולי להם זה לא מפריע.
ולמה להם זה לא מפריע ולך כן? המשכתי להקשות עליו.
אני באמת לא יודע. הודה הבחור. אין לי מושג. אני עסוק בבעיות שלי. וכשאדם עסוק בצרות שלו אין לו פנאי לעסוק בצרות של אחרים.
גם עם זה אני מסכים, אמרתי.
ומדוע לא פנית לרבנים שלך בישיבה? מדוע הגעת דווקא אלי?
אל הרבנים שלי לא פניתי כי אני מתבייש, ואליך הגעתי כי אני מכיר אותך בדרך כלשהי והאמנתי שתוכל לעזור לי.
אשתדל, עניתי. אך האם יש לך מטפחת?
לא. אין לי, ענה הבחור. היום משתמשים בטישו.
אז כדאי שתקנה לך אחת.
הבחור לא הבין לאן אני חותר.
אבל למה?
למה? כדי שתספוג איתה את הדמעות שלך. דמעות כאלה צריך לשמור. אסור לזרוק אותן. דמעות כאלה יקרות יותר מיהלומים. אתה זכית לבכות על לימוד תורה. זה לא מובן מאליו. החברים שלך לא בכו. רק אתה בכית. את הדמעות האלה צריך לשמור, כדי שבעתיד, כשייפתחו לך מעיינות החכמה, תדע בזכות מה זה קרה.
הבחור התבונן בי בתימהון.
ומניין לך שאהיה תלמיד חכם? מדוע מי שבוכה נפתחים לו מעיינות החכמה? איך החכמה קשורה לדמעות. האם מי שבוכה משום שאינו מצליח לפתור תרגילים בחשבון זוכה לדעת חשבון?
ממש לא, הסכמתי. חשבון צריך ללמוד כדי לדעת. דמעות לא יעזרו. אך תורה אינה חשבון. לחכמת התורה יש מאפיינים משלה. כדי לזכות לה לא מספיק שכל. לדמעות יש חלק מרכזי בה.
אתה לא הראשון. הכרתי בחור כמוך. זה היה לפני שנים. כשעוד למדתי בישיבה קטנה. היה שם בחור מאוד כשרוני שלא ידע ללמוד. הוא היה בדיוק כמוך. מתחיל ועוצר. כששאלתי אותו פעם למה הוא מרים ידיים ולא ממשיך לנסות, הוא הסביר לי שככה זה. שאלו החיים. שלכל אחד הקב”ה העניק כשרונות מסוג שונה, ושהוא כנראה לא זכה לכישרון ללימוד גמרא.
כבר אז לא הסכמתי איתו. אז לא הבנתי מדוע הוא לא צודק, אך למרות זאת כך הרגשתי. אני זוכר שאמרתי לו שהוא טועה, ושהתורה לא שייכת לכשרוניים בלבד, ושלא כל גדולי ישראל נולדו כאלה, אלא שהבחור לא הקשיב. בדיוק כמוך גם הוא היה עסוק בצרות שלו.
אלא שאז, לקראת השנה האחרונה שלנו בישיבה, חל שינוי והבחור השתנה מקצה לקצה. מהבטלן של הכיתה, הוא הפך לאחד המובילים בישיבה. זה היה כל כך בולט, שאפילו ראש הישיבה היה מכין איתו את השיעור שהוא עתיד למסור לתלמידים.
לפני שסיימנו את הלימודים בישיבה, כששאלתי אותו באחד הערבים, מה קרה ומתי, ומה גרם לשינוי העצום שהוא עבר, וכך סיפר לי הבחור.
באחד הימים החלטתי למרות הכול לנסות ולהתכונן למבחן בגמרא. את דפי הגמרא עליהם הייתי אמור להבחן לא ידעתי, סיפר הבחור, אלא החלטתי בכל זאת לנסות. מה כבר יכול להיות. אני כבר רגיל להיכשל. לא יקרה כלום אם אכשל שוב. לקחתי את הגמרא לחדר, התיישבתי מולה וניסיתי ללמוד אך כצפוי לא הצלחתי. השורות של הגמרא קפצו לי מול העיניים. הרגשתי שגם הן לועגות לי. הן ממש דיברו איתי. צחקו עלי. אמרו לי: מה חשבת לעצמך? שתפתח את הגמרא והכול יסתדר? אתה לא יודע שאתה… סתום? שאין לך קליטה? בשביל מה אתה מנסה שוב ושוב. תפסיק. זה לא בשבילך.
אני יודע אהרן… אמר הבחור. אני לא משוגע. שורות לא מדברות. אני דברתי. דברתי את מה שחשבתי שהן מדברות.
אלא שלמרות זאת לא סדרתי את הגמרא. המשכתי לשבת מולה. הרגשתי מחנק בגרון. כאילו גוש ענק תקוע בו. ואז כשהוא השתחרר פרצתי בבכי. בכיתי כמו שמעולם לא בכיתי. לא היה אכפת לי שיראו שאני בוכה. אני לא יודע למה בכיתי. אני לא הטיפוס הכי רגיש בעולם, אך זה מה שקרה.
בכיתי על עצמי. בכיתי מתוך תסכול. איך זה שלמרות כל הכישרונות שהקב”ה חנן אותי בהם, ללמוד אני לא יודע? למה בחורים פחות כשרוניים ממני מצליחים ללמוד בקלות ורק אני מתקשה. ואז כשנגמרו לי הדמעות נכנסתי למיטה ונרדמתי.
ואיך זה קשור לשינוי שעברת, שאלתי אותו.
קשור ועוד איך, ענה הבחור.
אני לא הוזה, אהרן. אף מלאך לא התגלה אלי בחלום וגם לא בן אדם. כדי שזה יקרה צריך לחלום וזה לא קרה. ישנתי והתעוררתי.
אני לא יודע להסביר את זה. כעת שאני מספר לך על כך גם אני מתפלא שלא עסקתי בכך כבר אז. כשהתעוררתי הרגשתי רע בדיוק כמו שהרגשתי כשנרדמתי. עוד לא הבנתי שקרה לי נס. אך כשפתחתי את הגמרא הפכתי לאדם אחר. פתאום לא היה קשה ללמוד. פתאום הבנתי הכול ובקלות. כך השתניתי, סיפר לי הבחור. אתה זוכר שאמרת לי פעם שחכמת התורה לא תלויה בכישרון? כנראה שצדקת.
עד היום, אמרתי לבחור שישב מולי בסלון, לא הבנתי מדוע זימן לי הקב”ה לחזות בפלא שהתרחש מול עיני. היום אני מבין מדוע. כנראה שזה בשבילך.
זו הסיבה שבקשתי ממך לשמור את הדמעות שלך, אמרתי לבחור שישב מולי רועד מהתרגשות.
במהלך החיים בני אדם בוכים מסיבות שונות. יש שבוכים על כסף שהפסידו, ויש שבוכים על כסף שלא הרוויחו. יש שבוכים שמישהו פגע בהם, ויש שבוכים משום שאף אחד לא מקשיב להם. אנשים לא בוכים סתם. לכולם יש סיבה. אלא שהסיבה שבגללה אתה בכית טהורה מכולן. אתה בכית על שאינך יודע ללמוד תורה. נערים בגיל שלך לא בוכים על דברים כאלה. אתה בכית על התורה יותר משאנשים בוכים על כסף, וכבר נאמר בפסוק: “אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת השם”. אתה צריך לרקוד משמחה. נתקיים בך יותר משנאמר בפסוק. אתה בכית על התורה יותר משאנשים בוכים על כסף. לכן אמרתי לך לשמור את הדמעות. כי הן אלו שבזכותן מי שהחכמה שלו, יפתח ליבך בתורתו.
התורה לא ניתנת לחכמים. היא ניתנת לאלו שבוכים אליה. זו הסיבה שאנו אומרים בתפילה “פתח ליבי בתורתך” ולא פתח שכלי בתורתך. משום שבשונה מחכמות אחרות התלויות בשכל, התורה תלויה בעוצמת הרצון, והרצון משכנו בלב, בדיוק ליד המקום בו שוכנות הדמעות.
ואתה מוכן להתחייב שאם אמשיך לבכות אהיה תלמיד חכם?
אתה לא זקוק להתחייבות שלי, עניתי. זה כתוב בתורה בפרשת השבוע.
פרשת “תצווה” נפתחת בפסוק “ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלת נר תמיד”.
וכאן מתעוררת שאלה.
בדרך כלל פונה הקב”ה למשה בנוסח “ויאמר ה’ אל משה” או “וידבר ה’ אל משה”, מדוע כאן הוא פונה אליו בלשון נוכח? מדוע הוא אומר לו “ואתה תצווה”.
על כך משיב הזוהר הקדוש.
כיון שלאחר שחטאו בני ישראל בעגל אמר משה רבינו “ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת”, ולפי שכל דיבור שאדם מוציא מפיו פועל את פעולתו, כיון שהוציא משה מפיו את המילים “מחני נא מספרך”, נמחה שמו מפרשה זו.
מדברי הזוהר נראה לכאורה כי שמו של משה אינו מופיע בפרשה כעונש, אך אפשר והוא אינו מופיע כשכר.
איזה נוסח מכבד יותר את משה, שאלתי את הבחור. “ויאמר ה’ אל משה” או ואתה תצווה”. לשון נסתר או לשון נוכח?
אם שמו של משה אינו מוזכר בפרשה כעונש, מדוע הוא מופיע בלשון מכבדת יותר?
כדי להשיב על שאלתך, אמרתי לבחור שישב מולי.
בפרשה זו ישנם שני משה רבנו – האיש שנתן לנו את התורה – נעלם ושמו לא מופיע בפרשה, אך דווקא בפרשה שבה הוא מופיע במילה הרבה יותר אישית ואתה: “ואתה” ומכאן אפשר להבין ששמו של משה לא הושמט כעונש אלא כשכר.
זה יפה אמר לי הבחור, אך שכר על מה?
על הרבה דברים, עניתי. משה לא שאל “איפה אני? כיצד ייתכן שהמשכן נבנה, הבגדים נתפרים, אהרון מקבל את הכבוד – ואני לא מוזכר?”. משה לא חיפש את ה”אני” החיצוני, את התודות או את השם שמופיע בכותרת. הוא ביטל את עצמו לגמרי. הוא הפך לאין, עד שאפילו שמו לא מופיע בפרשה.
ומשום שלא שאל “איפה אני?”, דווקא בשל כך, זכה משה להופיע בפרשה בלשון הגבוהה ביותר של נוכחות – במילה “וְאַתָּה”. לא כעונש על ה”מחני נא” הושמט שמו של משה, אלא בשכר על “המחני נא”.
בהחלפת “משה” ב”ואתה” התורה מבקשת ללמד שלתורה זוכים אלו שאין להם משל עצמם כלום. אלו שמוכנים לבטל את עצמם למען מה שנשגב מהם. אלו שהשם שלהם הוא הדבר האחרון שמעניין אותם. וכשזה קורה, הם זוכים לקרבת השם יתירה וזוכים להתקרב להשם עוד יותר, וכשזה קורה הם הופכים מ”משה” ל”אתה”.
הדמעות שלך, אמרתי לבחור, הן ה”מְחֵנִי נָא” שלך. כשאתה בוכה מתוך תסכול על חוסר ההבנה, אתה בעצם אומר: “האני שלי, השכל שלי, הכבוד שלי – כלום לא חשוב לי, אני רק רוצה להיות שייך לתורה”, ובבכי הזה אתה מבטל את ה”אני” שלך בפני תורת השם.
וכשהאדם מבטל את ה”אני” שלו, הוא זוכה שה”אני” שלו יעוצם עוד יותר.
משה רבנו אכן אינו נמצא בפרשה בשמו, אך הוא נמצא בה בהיעדרו יותר מבכל מקום אחר. הוא מוזכר בה יותר מבכל פרשה אחרת בכך שכולם שואלים מדוע שמו אינו מוזכר. וכך גם אתה. דווקא מתוך ה”אין” שאתה מרגיש עכשיו, מתוך הדמעות על מה שחסר לך, אתה בונה את הכלי הזך ביותר לתורה שעתידה לשכון בך.
אל תפחד מהביטול הזה. הוא לא מעלים אותך. הוא אולי מוחק את ה”אני” החיצוני שלך, אך זה מה שיגרום ל”וְאַתָּה” האמיתי והפנימי שלך לזרוח. בדיוק כמו שקרה למשה.
בפרשת השבוע מלמדת התורה שמי שמוחה ומבטל את עצמו למען התורה, זוכה שהתורה תשכון דווקא בו, וטבען של דמעות שהן מלמדות על זה שמעיניו הן זולגות כי נתבטל ה”אני שלו” ולפי שנתבטל האני שלך, אין לי ספק שתזכה לתורה לה זכה משה רבנו.
ועוד נקודה לסיום.
אנחנו חיים בדור מיוחד. בדור של שפע. בדור שמעולם לא היה כל כך קל ללמוד תורה. ישנן ישיבות בכל עיר בישראל. ישנם ספרים בכל בית. אפשר להאזין לשיעורי תורה בלחיצת כפתור. אין צורך ללכת ברגל שלושה ימים כדי ללמוד תורה. אנו לא נדרשים ללמוד לאור נר, וגם השפע החומרי לו זוכים לומדי התורה רב ועצום לאין שיעור מזה לו זכו בדורות קודמים.
אלא שלשפע יש גם מחיר. כשהכול זמין, וכשהכול נגיש, קל מאוד ללמוד תורה. אנו לא נדרשים למסור את נפשנו עליה או לבטל את “האני” שלנו למענה. בדור של שפע אנו לא נדרשים לדמעות כדי ללמוד תורה. בדור כזה קשה להגיע למדרגת ה”מחני נא” שבזכותה זוכים לתורה.
אני לא נביא וגם לא מוכיח בשער אך אולי זו הסיבה שדווקא בדור שלנו סיבבו מן השמיים שיוטלו גזירות על לומדי תורה? אולי כל זה קורה רק כדי שיהיה קצת יותר קשה. כדי שיהיו מכשולים. כדי שמי שרוצה ללמוד ירגיש שהעולם כולו עומד מולו.
הבחור הביט בי בתמיהה.
אבל למה? שאל. מה לא בסדר בללמוד מתוך שפע?
זה לא אסור ללמוד מתוך שפע. זה בסדר גמור. אלא שלימוד מתוך שפע מקשה עלינו להגיע אל ה”מחני נא” שבזכותו זוכים לתורה.
הגזירות לא באות לשבור את לומדי התורה. הן באות כדי שהתורה שלהם תהיה תורה שיש בה מסירות נפש. תורה שנרכשה בדמעות ובייסורים. תורה שאי אפשר לקנות אותה בכסף או בנוחות.
תורה שנלמדת מתוך שפע — היא גם תורה. אין לי ספק בכך. אך תורה שנלמדת מתוך מסירות נפש — היא תורה משובחת יותר. וזכויותיה של תורה כזו אינן רק זכויות ללומד עצמו, אלא לכלל ישראל כולו.
תאר לעצמך מה יקרה כשיתברר לאלו שגזרו את הגזירות על לומדי התורה שדווקא בגלל הגזירות שגזרו על לומדי התורה הפכה התורה שלהם למשובחת יותר, ושדווקא בזכות זה התקרבה הגאולה. האם לא יהיה בכך כדי ללמד ש”אין עוד מלבדו”? שהקב”ה השתמש דווקא בהם כדי להרבות את זכויותיו של עם ישראל?
לכן אמרתי לך לשמור את הדמעות שלך. כי יש בהן כדי ללמד שאפשר למסור את הנפש על לימוד תורה גם ללא גזירות, וכשיתברר שאין בהן צורך, הן יתבטלו, וכל זאת רק בזכות הדמעות שלך, אז שלא תשמור אותן?
שבת שלום.
