את ישראל אני מכיר לא מעט שנים.
ישראל הוא אברך צעיר ורציני שמקפיד ומדקדק במצוות קלות יותר משאחרים מדקדקים בחמורות. אם כולם מגיעים לתפילה רגע לפני שהיא מתחילה, הוא מגיע עוד לפניהם. אם אחרים סומכים על כשרויות מהודרות, הוא מעשר בעצמו כל מאכל שהוא מכניס לפיו. התפילין שלו הכי מהודרות, ואת ארבעת המינים שהוא נוטל בסוכות הוא בוחר כמו שאחרים בוחרים תכשיט.
אך אם גדולי ישראל הופכים לכאלה רק כשהם מחזיקים בדעה שלך, הרי שלדעתך אתה גדול מהם.
כששאלתי אותו פעם למה הוא מחמיר על עצמו כל כך, ומדוע מה שטוב לכולם לא טוב גם בשבילו, הוא הביט בי במבט מוכיח וכך אמר:
“מי שחשוב לו לקיים את מצוות השם ולא את מצוות עצמו, נזהר בהן יותר מן הנדרש. כשמשהו חשוב לא עושים רק את מה שצריך. עושים יותר. מציבים טווח ביטחון. זה נכון בנהיגה, ברפואה או בחינוך, וזה נכון גם בקיום מצוות. ככה זה עם מה שחשוב. לא עושים רק את מה שחייבים. עושים יותר.
מי שחיי אדם חשובים בעיניו מניח את האקדח שלו בכספת למרות שאפשר גם להניח אותו במקום גבוה, ומי שיש לו ילדים בבית מניח את מוצרי הניקוי בארון סגור למרות שכתוב עליהם שהם רעילים. זה ענין של זהירות. זהירות מעידה על חשיבות. מי שאוהב את החיים נזהר בהם יותר מן הנדרש, ומי שאוהב את המצוות, נזהר בקיומן לא פחות.
לכן שישראל איחר לתפילה ידעתי שמשהו חשוב מאוד גרם לו לכך, וזו הסיבה שכשפגשתי את ישראל השבוע ביציאה מבית הכנסת עם סיומה של תפילת ערבית ניגשתי אליו.
הוא גם היה מפוזר ולא רגוע. החליפה שלו הייתה מאובקת וגם הכובע שלו היה מעוך. כששאלתי מה קרה, ישראל סיפר שהגיעו לעיר חיילות מלוות בשוטרים כדי לעצור בחורי ישיבה, ושהייתה הפגנה, וששוטרים שהגיעו לחלץ את החיילות היכו את המפגינים באלימות נוראה, ושבתגובה המפגינים הפכו ניידת משטרה ושרפו אופנוע של אחד השוטרים, ושאחרי כל זה הם עוד מאמינים שהחרדים יתגייסו.
ואיך כל זה קשור לעובדה שאיחרת לתפילה. אתה הרי מקפיד מאוד להגיע לפני שהיא מתחילה.
אתה צודק, אמר ישראל, אך השתתפות בהפגנה כזאת היא קידוש השם. זו מחאה על כבוד התורה. זו מסירות נפש. כשמוסרים את הנפש לפעמים מאחרים לתפילה. לכן איחרתי.
ומי התיר להשתתף בהפגנות כאלה? שאלתי אותו. אני מכיר אותך. אתה הרי מדקדק במצוות יותר מאחרים. האם שאלת את הרב שלך אם מותר לך להשתתף בהפגנה כזאת? האם גם גדולי ישראל השתתפו בה? האם אתה לא חושש מחילול השם? אינך סבור שהפגנות מהסוג הזה מעניקות כוח לאלו שבגללם התקיימה ההפגנה? הרי גם בלעדיה התדמית של הציבור החרדי לא חיובית במיוחד.
אני מתפלא עליך, השיב ישראל. אתה באמת חושב שאם לא נפגין יאהבו אותנו? נראה לך שאנחנו צריכים לשתוק כשהם זוממים להחריב את עולם הישיבות? על לימוד תורה מוסרים את הנפש, אהרן. כך היה בימי היוונים ובימי הרומאים, וכך גם יש לנהוג היום. התורה לא השתנתה. מה יש כאן לשאול? ברור שצריך להשתתף בהפגנות כאלה. זו אפילו מצווה. שואלים רב כשיש ספק. כשהכול ברור לא צריך לשאול. השאלה היא עליך. לך זה לא ברור? אתה רוצה להגיד לי שלדעתך אסור להשתתף בהפגנות האלה?
לא אמרתי שאסור, וגם דעתי לא חשובה. שאלתי אם שאלת את הרב שלך, כי אני מכיר אותך, ואני יודע עד כמה אתה נזהר בקיום מצוות, ונראה לי שכדי לשרוף אופנוע או להזיק מכונית משטרה למרות שאינם שלך או לאיים על חיילות ולזרוק אבנים על יהודים אחרים, אלו מעשים שקשורים לדיני נזיקין ולמצוות שבין אדם לחברו. אני אולי לא צדיק גדול, אך אתה? שאלתי אותך אם שאלת פוסק הלכה לפני שהלכת לקיים את המצווה הזאת משום שממך למדתי כי במצוות ועבירות יש להיזהר יותר ממה שצריך. לך אני לא צריך לספר שעל פי תורת ישראל לא עושים מעשים רק כי מתחשק או רק כי נראה לנו שכך ראוי לעשות. האם היית מוציא את רכושו של שכנך לרשות הרבים רק כי זה מפריע לך בלי לשאול קודם פוסק הלכה אם הדבר מותר? האם היית מעליב או פוגע באדם כלשהו למרות שהתורה אוסרת, רק משום שפגע בך? מדוע להפגנה כזאת אתה יוצא בלי לשאול? מה נשתנה?
כבר עניתי לך, השיב ישראל בחיוך. לא שאלתי משום שברור לי שבהפגנות כאלה חובה להשתתף. אין לי ספק בכך. זו אפילו מצווה. הם רודפים אותנו, אהרן. הם מעוניינים לחסל את עולם התורה. התורה היא חיינו, ועל החיים מוסרים נפש. אם נוריד את הראש וניתן את הלחי השנייה או אם נהיה נחמדים כמו שאתה סבור יהיה הרבה יותר גרוע. לכן לא שאלתי רב. שואלים רב כשיש ספק. כאן אין.
ומי קבע שכאן אין? שאלתי.
מה זאת אומרת מי קבע. זה ברור לכל בר דעת ולכל מי שהתורה חשובה לו. לך זה לא ברור?
ממש לא, עניתי. אני מעריך שהתורה חשובה לי כמעט כמו שהיא חשובה לך, ולמרות זאת לי זה ממש לא ברור. לי ברור שלפני שאדם מחליט להזיק בידיו ממון שאינו שלו או לפגוע באחרים הוא נדרש לשאול רב אם המעשים שהוא מבקש לעשות תואמים את ההלכה. ואם לא שאלת רב לפני כן, למרות שאתה מדקדק בהלכה יותר מאחרים, ברור לי שהיה ברור לך שהדבר מותר בלי ששאלת רב. אלא שאם אתה הוא זה שקובע מתי יש לשאול רב ומתי לא, אני למד מכך שאתה הוא הרב. שאתה הוא זה שמחליט מתי שואלים רב ומתי לא. ומכאן אני למד שאתה סבור כי אתה רב גדול יותר מאלו שאותם אתה שואל אחרי שהחלטת שיש מקום לשאול, אלא שאם אתה רב יותר גדול מהם, מדוע אתה פונה אליהם כשיש לך ספק, הרי כשיש לך ספק אם יש ספק או אין, אתה מכריע אותו בעצמך, ואם ספק חמור כמו האם יש ספק או אין, אתה מכריע בעצמך, מדוע בספיקות חמורים פחות אתה פונה אליהם?
עד כמה שידוע לי, גדולי ישראל הורו לא לצאת להפגנות האלה וגם קבעו שאין זו דרכה של תורה. האם דעתם לא חשובה מספיק כדי להפוך את הוודאי שלך לספק?
ישראל צחק.
אם זה מה שהם אמרו הם לא גדולי ישראל.
יכול להיות, עניתי לו. אולי אתה צודק. אולי הם באמת לא כאלה. אך אם גדולי ישראל הופכים לכאלה רק כשהם מחזיקים בדעה שלך, הרי שלדעתך אתה גדול מהם. כעת אני מבין מדוע לא שאלת אם מותר לך להשתתף בהפגנה כזאת. שהרי אם אתה גדול הדור, הם צריכים להתייעץ איתך ולא אתה איתם.
אלא שכאן מתעוררת שאלה חדשה, אם אתה גדול מהם, מדוע אתה פונה לרב כשאתה סבור שיש לפנות, וכי מי שלא יודע אמור לשאול את מי שיודע פחות? האם אתה לא חש בסתירה שבדבריך?
רגע… אהרן… רגע… אני רוצה להבין.
ישראל ממש כעס.
אתה חושב שרדיפת לומדי התורה במדינת היהודים אינה חילול השם? מה זה אם לא חילול השם? אתה יודע איזה קטרוג זה גורם? שיהודים ירדפו יהודים על לימוד תורה? וכבר אמרו חז”ל שבמקום חילול השם אין חולקים כבוד לרב. ואם אין חולקים לו כבוד, לשם מה לשאול אותו.
זה נכון, עניתי. במקום חילול השם אכן אין חולקים כבוד לאיש, אך כדי לקבוע אם מדובר בחילול השם או לא, צריך לשאול רב, ולא שאלת.
לא שאלתי, השיב ישראל, לא בגלל שזו דעתי, אלא משום שישנם גדולי ישראל שהורו לצאת ולהפגין וגם למסור את הנפש, ואני נוהג כשיטתם. נראה לך שאני עם הארץ? יש לי על מי לסמוך. לכן יצאתי. מה לא בסדר בזה?
שני דברים, עניתי. אם אתה נוהג כשיטתם ברור לי שאתה נוהג כך משום שאתה סבור שהם גדולי תורה ושיטתם צודקת יותר מזו של אחרים, אך האם בכל נושא אתה נוהג כמוהם או רק כשמדובר בהפגנות? חוץ מזה, כמשתתף בהפגנות ברור לי שאתה מודע לכך שלכל הפגנה יש מאפיינים משלה וחיים משלה? האם שאלת אותם אם מותר לצאת להפגנה הזאת? וגם אם כן, האם שאלת אותם מה מותר ומה אסור לעשות בהפגנה הזאת או שכיון שהורו להפגין הכול הפך מותר? זו גם הלכה, לא?
זה יפה ומרגש שאתה מקנא לכבוד התורה ולכבוד השמיים. זה לא מובן מאליו. בטח לא בדורנו. אלא שכמדקדק בהלכה אתה בטח יודע שלכל מעשה יש גבולות הלכתיים הקובעים אם הוא חיובי או שלילי, ומכאן שגם לקנאות יש הלכות. גם היא זקוקה להגדרה הלכתית. מתי מצווה לקנא ומתי עבירה. מהי קנאה חיובית ומהי קנאה שלילית. מתי היא קנאה לכבוד ה’ ומתי לכבוד עצמנו.
לא כל קנאה היא לכבוד ה’. קנאה יכולה להיות תולדה של אופי והיא יכולה להתעורר למרות שהיא מתנגשת בו, אלא שהראשונה מסוכנת מהשנייה.
אדם שהקנאות טבועה באופיו, כשהוא מקנא לכבוד השם, לא בטוח שזה לכבוד השם. אפשר שהוא מקנא לכבוד ערכים שהוא מחזיק בהם. הוא מקנא להם משום שהם שלו ולא משום שהם של השם. הוא מקנא להם משום שזה האופי שלו.
לעומתו, אדם שטבעו שליו ורגוע בכל מה שקשור לענייניו האישיים, ולמרות זאת, כשהדבר נוגע לרוחניות הוא לובש קנאה, אפשר וקנאה כזאת היא לשם שמיים שכן לכבוד ערכיו וענייניו האישיים אין הוא מקנא. לכן הקנאה מסוכנת כל כך, ולכן היא זקוקה לגבולות הלכתיים ברורים לא פחות ואולי אפילו יותר משאר מעשים.
ביהדות, השימוש בכוחות הנפש אינו נתון להערכות אישיות. לא הרחמים נקבעים לפי דעתנו וגם לא האכזריות. לא הגאווה ואפילו לא הענווה. ירא השם משתמש במידותיו על פי ההלכה. לא משום שזהו טבעו, ולא משום שזו דעתו.
אם היית פונה לרבך כדי לשאול מהי דעת התורה והוא היה מצווה עליך לצאת ולהפגין וגם לשרוף פחי אשפה ולהפוך ניידות משטרה, לא הייתי מטריד אותך, גם אם דעת רבותיך הפוכה מדעת רבותיי, אך אם יצאת להפגין רק כי כך פסקת לעצמך, הוכחת בכך שאין לך רב. שאתה רק מתקשט בו. שאתה הרב ולא הוא. או לחילופין, שאינך ירא שמים באמת, שהרי פסקת לעצמך הלכה ולא חששת שאתה טועה בה.
ישראל מאוד לא אהב את הכיוון אליו הגענו.
אז רגע… ומה האלטרנטיבה? שהמשטרה תעשה ככל העולה על רוחה ואנחנו נמשיך ונשתוק? אתה יודע איזו אלימות פרצה מהם? איזו אכזריות? האם גם על מפגיני קפלן או בלפור הם התנפלו בצורה כזאת? תבין אהרן. אם נשתוק ידרכו עלינו. הגישה המפויסת והרכרוכית הזאת לא הוכיחה את עצמה, וכשסכנת ביטול תורת כל תלמידי הישיבות מונחת על כף המאזניים אין מקום לפשרות.
אני מסכים איתך לחלוטין, עניתי. המשטרה אכן מרשה לעצמה להתנהג מול החרדים בשונה משאר האוכלוסיות במדינה. צריך להיות עיוור כדי לא להבחין בכך. אתה צודק גם שאלו הדורשים לגייס את לומדי התורה, לא דורשים זאת רק במטעמי מחסור בכוח אדם. מסכים איתך שזה עמוק הרבה יותר. אתה גם צודק שיש מקום לדון בשאלה מהי דרך התגובה הנכונה, ואתה צודק גם שאפשר וחכמי ישראל יחלקו בדבר.
בדבר אחד אני חלוק עליך. תגובה יהודית לא נמדדת לפי השאלה – מה האלטרנטיבה? זה ממש לא חשוב. אם ההלכה אוסרת מעשה כל שהוא, גם אם האלטרנטיבה גרועה ממנו אסור לעשותו, ואם ההלכה מצווה לפעול בדרך מסוימת עלינו לנהוג כך גם אם האלטרנטיבה תשיג תוצאות טובות יותר.
בשאלות מסוג זה לא מחליטים מתוך רגש פנימי. שאלות כאלה יש להכריע על בסיס הלכתי, בדיוק בשל הסיבות שמנית. זו באמת לא שאלה פרטית. זו שאלה שאמורה להשפיע על ציבור שלם, ולעצב את עולם התורה שנים קדימה. לכן שאלתי אותך אם התייעצת עם רב. מקל וחומר. אם על שאלה פרטית העוסקת בדיני ממונות פונים לדיין, בשאלה כזאת על אחת כמה וכמה.
זה מה שמפריע לי. מדוע כשמדובר בהפגנות ובהשחתת רכוש או במצוות שבין אדם לחבירו, יראת השמיים שבך לא גרמה לך לרצות לברר אם הדבר מותר או אסור, אלא החלטת וזהו, ואילו במצוות שבין אדם למקום אתה נזהר ומחמיר גם במקום שלכל הדעות הדבר מותר.
מה שמפריע לי הוא הניגוד הזה בין ההקפדה היתרה שלך בבין אדם למקום והזלזול בבין אדם לחברו. זה מפריע לי משום שהוא מלמד שאולי ההקפדה שלך במצוות שבין אדם למקום אינה נובעת מיראת שמיים אלא מאופי או טבע. שזו אולי לא יראת שמים אלא כפייתיות.
ישראל לא ענה.
אז מה שאתה בעצם אומר הוא שאם יורקים עלינו נמשיך לספר לעצמנו שמדובר בגשם? שאם סוטרים לנו על לחי אחת נמציא להם גם את השנייה כדי שיהיה להם יותר קל?
ממש לא. עניתי. אני בסך הכול מבקש להדגיש שמי שעובד את השם ולא את עצמו, נדרש לעבוד את השם כמו שהשם רוצה, ולא כמו שהוא רוצה שהשם ירצה. זה הכול. שהוא לא יכול לעבוד את השם בניגוד לרצון השם. שהוא לא יכול לקנא לשם עצמו ולזעוק שהוא מקנא לכבוד השם.
אני בסך הכול מבקש להדגיש שאדם הקובע את גבולות האסור והמותר של מצוות התורה על פי רצונו האישי ומסביר שזהו רצון השם, מסוכן הרבה יותר ממי שממציא את הערכים שלו בעצמו ומודה בכך. שכן זה הממציא אותם בעצמו ומודה בכך, יזנח אותם כשיתברר לו שטעה, ואילו זה הממציא אותם בעצמו אך תולה אותם ברצון השם ישאר נאמן להם גם אם יוכיחו לו את טעותו, ובמקום לשנות את דעתו, יכנה את אלו המנסים לשנות את דעתו – כופרים.
וכל כך גדולה סכנתה של תופעה זו שאפילו התורה הזהירה מפניה.
ואז ישראל נדרך.
איפה זה כתוב בתורה? אהרן. אני מכיר את התורה לא פחות ממך. לא זכור לי דבר כזה.
זה כתוב בפרשת השבוע, עניתי לו.
פרשת תרומה נפתחת בציווי הקב”ה למשה להתרים את בני ישראל לבניין המשכן, שנאמר:” דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי.”
אלא שבהמשך הפרשה, כשהקב”ה מצווה את משה אילו בגדים יש לתפור ואילו כלים יש ליצור, מתלווה לכל ציווי שכזה הוראה החוזרת על עצמה פעם אחר פעם, ולפיה על התרומה ועל בניית המשכן להעשות לשם השם ורק על פי השם. שנאמר: “ויקחו לי תרומה”… “תקחו את תרומתי”… “ועשו לי מקדש”.
וכאן מתעוררות כמה שאלות.
מדוע התורה מקדישה כל כך הרבה פסוקים לתיאור בניית המשכן? מדוע היא מפרטת לפרטי פרטים את חומרי הגלם ממנו ייבנה המשכן, את אורכו ואת רחבו של כל כלי, ואפילו את מספר הקרשים שאמורים לתחום את חצר המשכן? האם הרחבה זאת לא מעוררת תמיהה? מדוע למצוות השבת הנוהגת בכל דור ודור, התורה מקדישה מספר פסוקים בלבד, ואילו למשכן שמראש היה ידוע שבית המקדש אמור להחליפו, התורה מקדישה כל כך הרבה פסוקים?
חוץ מזה, מדוע הקב”ה חוזר שוב ושוב באוזני משה שאת המשכן יש לבנות רק לשם השם, ועל פי הוראותיו בלבד, ואף מוסיף אזהרה – “וכן תעשו”. וכי יעלה על דעת בני ישראל לבנות את המשכן שלא על פי ציווי השם?
והתשובה פשוטה.
התורה מרחיבה בציווי בניין המשכן, יותר מבמצוות אחרות לא רק כדי ללמד כיצד לבנות אותו. ישנן מצוות נוספות שעלינו לדעת כיצד מקיימים אותם ופרטיהן ואך על פי כן אינם מפורטים בתורה. וכך גם הציווי “וכן תעשו”. הוא לא נועד רק כדי להורות לבוני המשכן כיצד לבנותו אלא כדי ללמד לדורות כיצד עובדים את השם.
כאשר הקדוש ברוך הוא מצווה את בני ישראל “ועשו לי מקדש”, היה להם ברור שהקב”ה אינו זקוק למשכן. היה להם ברור שמטרת המשכן היא הם ולא הוא. שהמטרה היא “בתוכם” ולא ה”ושכנתי”. היה להם ברור שתכלית בנין המשכן לאפשר לאדם הגשמי נקודת אחיזה גשמית ברוחניות.
אלא שבדיוק בהבנה זו טמונה סכנה אדירה.
ברגע שהקב”ה מבקש מן האדם לבנות לו בית, האגו האנושי מתעורר לחיים בעוצמה חסרת תקדים. וכשהוא מתעורר הגאווה לוחשת לאדם: “אם בורא העולם זקוק לי כנראה שהכישרון שלי, הטעם האישי שלי והגאונות האמנותית שלי חשובים בעיניו. אם הוא זקוק לי כדי לשכון בעולם, הרי שאני חשוב מאוד בעיניו”. ואז, כשמחשבות אלו עולות בדעתו, בדיוק ברגע זה, יכולה עבודת השם להפוך לעבודה זרה, שכן בנין המשכן שאמור היה לגרום להשראת שכינה יכול לגרום לסילוקה. שכן לא לשם השם הם בונים את המשכן אלא לשם עצמם. לא מתוך ענווה אלא מתוך תחושה של “צריכים אותי”.
לכן דווקא בבניין המשכן מדגישה התורה, “וכן תעשו”, כדי לרסן את הגאווה שיכולה להתעורר באדם דווקא כשהוא מבין שהקב”ה זקוק ל”עזרתו”.
זו הסיבה שדווקא בציווי בניין המשכן התורה יורדת לפרטי פרטים. כדי שידעו לדורות שאת השם עובדים רק על פי רצונו. לא רק באופן כללי אלא אפילו בפרטים הקטנים ביותר. כדי שידעו לדורות שגם אם בונים משכן להשם, אם פרט אחד לא ייעשה על פי “וכן תעשו” לא יתקיים בו “ושכנתי בתוכם”.
הפירוט הנרחב של בניין המשכן נועד ללמד את מי שמבקש לעבוד את השם שעליו לבצע את כל מעשיו לפרטי פרטים על פי צווי השם. לא רק את המעשים הגדולים אלא בעיקר את הקטנים. לא רק את המצוות שבין אדם למקום אלא גם את אלו שבין אדם לחברו, ולכן, אם מתגלה חלילה נתק ביניהם, אות היא שלא את השם הוא עובד אלא את עצמו. שלא את משכן השם הוא בונה אלא משכן גאוותו.
בפרשת השבוע מלמדת התורה שהמשכן אינו רק מבנה זמני; הוא הוראה נצחית לכל מי שמבקש להתקרב לקודש. לכל מי שמבקש שתשרה שכינה בתוכו כפי ששרתה במשכן.
היא מלמדת אותנו שהקדושה אינה תלויה בהתלהבות רגעית או בדעה אישית. שאת רצון השם לא עושים על פי רצוננו אלא להפך. שאת מידות הנפש יש להפעיל על פי “וכן תעשו” בדיוק כפי שאת המשכן נדרשו בני ישראל לבנות על הוראה זו.
לכן דווקא כאן כתבה התורה על הסכנה שבעירוב הרצון האנושי ברצון השם, ובדיוק כאן היא מזהירה מפניו. כי כאן הסכנה הזאת מתעצמת.
לכן שאלתי אותך אם שאלת רב לפני שיצאת להפגנה. כדי שהשכינה שאתה כל כך רוצה שתשרה עליך לא תסתלק ממך. כדי שלא ייווצר אצלך נתק בין מצוות שבין אדם למקום לאלו שבים אדם לחברו.
ועוד נקודה לסיום.
לפני כמה ימים סיפר לי בני שבאחד הימים ניגש אליו חבר והודיע לו שראש הישיבה ביקש שימתין לו ליד חדרו בשעה תשע.
חיכיתי שם כבר בחמש דקות לתשע אך ראש הישיבה לא הגיע. ואז… בשעה תשע וחמש דקות הבחנתי בראש הישיבה יוצא מן הרכב שהיה אמור להסיע אותו לביתו ומיד רצתי לעברו.
חשבתי שעלי להמתין לרב ליד החדר, אמרתי לו. לא ידעתי שהיה עלי לחכות ליד הרכב.
ראש הישיבה חייך באהבה והרגיע אותי.
זה בסדר אמר לי. תיארתי לעצמי שכך חשבת ולכן יצאתי אליך.
רציתי לדעת אם הכול בסדר איתך, אם אתה מרוצה, אם אתה אוכל טוב, אם החברותות שלך טובים בעיניך, ואם חברי החדר שלך עונים על הצרכים שלך.
ואז כשאמרתי לו שהכל בסדר, הרב חזר למכונית ונסע.
תגיד אבא, שאל אותי בני, למה אני מעניין אותו? הוא הרי גדול בתורה. הוא עסוק בדברים שעומדים ברומו של עולם. זה מה שמעניין אותו? אם אני אוכל טוב?
זו שאלה מצוינת עניתי לו, אך התשובה חבויה בגוף השאלה. אתה שאלת מדוע אתה מעניין אותו למרות שהוא תלמיד חכם, ואני סבור שבגלל שהוא תלמיד חכם אתה מעניין אותו.
תלמיד חכם אינו מבחין ביון מצוות שבין אדם למקום למצוות שבין אדם לחבירו. תלמיד חכם אמיתי מהדר במצוות שבין אדם לחברו בדיוק כפי שהוא מהדר במצוות שבין אדם למקום משום שעבורו הבין אדם לחברו הוא חלק בלתי נפרד מהבין אדם למקום. זהו אחד המאפיינים היותר מזוהים עם גדולי תורה, ועליך להודות להשם שאלו הם רבותיך. שיש לך ממי ללמוד שאין הבדל בין מצוות שבין אדם לחברו ובין מצוות שבין אדם למקום, ואם רק כדי לחזות בכך כיוון אותך הקב”ה לישיבה זו, דייך.
בימינו אין זה מובן מאליו.
שבת שלום.
