אנו עומדים בשער מחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו.
מולנו ניצבת דוממה “הרמפה ההונגרית” שהוקמה לקראת סוף המלחמה, כדי שחיסול יהודי הונגריה יהפוך מהיר ויעיל יותר. “ברוכים הבאים לגיהינום”, לוחש הרב בנימין. קולו יבש, סדוק ונטול רגש לחלוטין. באושוויץ, הסביר, למי שמרגיש אין סיכוי לשרוד.
“אם שאר מחנות הריכוז היו שבעת מדורי גהינום, בירקנאו היה כף הקלע” , אמר לי עוד בתחילת המסע.
“עבור אדם מאמין ביקור בבירקנאו הוא מבחן סיבולת לחוסנה של אמונתו”, אמר בדרכנו לשם,. “רק כשיוצאים משם, ניתן להעריך נכונה, עד כמה היא חסונה”.
כעת אנו כאן… נכנסים…
“צעדתי ימינה והתייצבתי מאחורי גיסי קלמן. גבו רטט מבכי. לא אמרתי כלום. ידעתי כי בשניות אלו ממש עומדת אחותי התאומה טויבה’לה מול האיש עם המקל. לא הבטתי לעברה.
“זאת תחנתם הסופית בהחלט של יהודי אירופה”, אמר הרב בנימין, כשהגענו ל”רמפה”. במקום בו אנו עומדים, נגזרו חייהם של מיליוני אחינו ואחיותנו. כאן נערכה ה”סלקציה”, וכאן קבעו הדוקטורים הנאורים, מי ימות מיד ומי יאבד את צלמו בטרם ימות”.
דממה אפפה את המחנה. בית קברות.
“השתיקה ובירקנאו שלובים היו זה בזו מרגע הקמת המחנה”, סיפר לי פעם שכני לספסל בבית הכנסת ר’ אהרן אדלהייט ז”ל שאת בר המצווה שלו חגג כאן בבירקנאו. “בבירקנאו שררה דממה, גם כששהו בו מאה אלף אסירים. גם החיים נחשבו שם למתים ומתים אינם נוהגים לדבר. בירקנאו היה מחוץ לתחום, פסק ר’ אהרן, “אפילו לציפורים”.
מימין ל”רמפה” הזדקרו ארובות אבן מכוערות. שרידים אילמים ל”בלוקים” המפורסמים. מעולם לא הסיקו אותן. הגרמנים החליטו שבבירקנאו יעלה עשן מארבע ארובות בלבד. ממשרפה 2.3.4.ו – 5.
ריח עץ חריף נדף מן הצריפים. הפולנים הפכו את הגיהינום שלנו, מוזיאון לתיירים.
ברוכים הבאים לממלכת השקר.
חצוף הדשא בבירקנאו. חצוף ושקרן. מנסה להסתיר בעליו הירוקים את הזוועות. צומח כאילו לא היו דברים מעולם. רמאי ונבל הדשא בבירקנאו. רמאי כאדוניו הגרמנים, ונבל כשכניו הפולנים.
קולות עליזים קטעו את הרהוריי. שני ילדים פולנים רכובים על אופניים חלפו על פנינו. ילקוטי בית ספר על גבם. עושים את בירקנאו קפנדריה. כנראה מתגוררים בכפר בז’ז’ינקה הנושק למחנה. הכפר שתרם לפתרון הסופי את “הבית האדום הקטן” – תא הגז הראשון בו השתמשו הגרמנים לרציחת האסירים בבירקנאו.
ליוותי אותם במבט מהורהר.
האם בבתי הספר בפולין מלמדים היסטוריה? האם יודעים הילדים מה קרה כאן? אפילו מבט חטוף לא שלחו לעברנו. האם מתביישים הם במעשי אבותיהם? הצחקתם אותי. לפולנים אין בושה. מאז ומעולם למדו הפולנים את ילדיהם כי כשיהודים סובלים אין זה מן הנימוס להפריע להם.
גם הרב בנימין הביט בהם. עצב עמוק נשקף מעיניו הטובות.
“ראית את החצופים הללו? – סיננתי לעברו. “עוברים בבית הקברות שלנו וצוחקים כאילו כלום לא קרה? מנוולים הילדים כהוריהם!”
הרב בנימין חיבק את כתפי כמו סבא טוב המנחם את נכדו.
“עזוב אהרן. לא זו הדרך. הזעם לא ישיב את המציאות לאחור. הם בסך הכול ילדים. עבורם, אושוויץ הוא בסך הכל סוג של מטרד. מכשול המפריד בין ביתם ובין המרכז המסחרי של העיירה אושווינצים. אם היית מכיר את הפולנים הייתי מהעריך את העובדה שאחרי כל כך הרבה שנים הם עדיין מתירים לנו להגיע לכאן”.
התיישבנו על המסילה החוצה את ה”רמפה”. בדיוק היכן ש”מלאך המוות” – מנגלה ימ”ש, חרץ את גורלם ה”פריטים” כפי שכונו אחינו בפי הגרמנים.
“חבריו הרופאים נהגו לשתות לשכרה לפני שעלו ל”רמפה”. רק הוא התעקש לעשות זאת כשהוא מפוכח. שכרות עלולה לפגוע בשיקול הדעת, ומנגלה כיבד מאוד את מקצועו.
הרב בנימין הוציא מתרמילו מפוחית ישנה, ליטף אותה בעדינות והצמידה לפיו. ניסה. ניסה שוב. אך היא סירבה לנגן.
נזכרתי ב”בעל תוקע” שבבית הכנסת שלנו.
היה זה בראש השנה. הייתי ילד. כבכל שנה, כשהגיעה עת התקיעות, עליתי על מדרגות ההיכל כדי לצפות בפניו של ה”בעל תוקע. כבכל שנה הצמיד את השופר לשפתיו, אך בשונה משנים קודמות, באותה שנה השופר סירב לשתף פעולה בדיוק כמו שנוהגת עתה המפוחית של הרב בנימין.
אלא שהרב בנימין אינו מנגן במפוחית בפיו כשאר הבריות. עם הלב הוא מנגן, ומשום שמכיר הוא את טבעה, יודע הוא כיצד לפייסה.
“למפוחיות יש לב רגיש ” הסביר לי. “אי אפשר להכריח אותה לנגן. היא כנראה ממתינה לדמעות שלי.
הוא צדק. עם הדמעה הראשונה פתחה המפוחית את פיה, והרב בנימין ניגן.
“הדנובה הכחולה”… של שטראוס…
הצטמררתי.
…. טה טה, טה טה, טרללה לה לה לה, טה טה טה טה לההה… טה טה טה טה, להההה.
שקרנית ה”דנובה הכחולה”. שקרנית כמו הדשא שצמח סביבנו. יפה המנגינה. יפה וארורה . מעולם לא חשבתי שמנגינה יודעת לשקר.
“הפסק בבקשה”, ביקשתי. נגן מנגינה אחרת”. איני מסוגל למוע את “הדנובה”. בטח לא כאן.
הרב בנימין המשיך. רק גופו היה לידי. נשמתו שטה בעולם אחר לגמרי.
בעבר אהבתי מאוד את ה”דנובה הכחולה”. היה בה משהו מיוחד, המשרה רוגע ונעימות. אך מרגע שנודע לי כי מנגלה ימ”ש נהג לשרוק אותה, תוך שהוא מנענע את מקלו ימינה ושמאלה, בזמן שחרץ את גורלות אחיי ואחיותיי, נדרתי בלבי שלא אשמענה עוד. שקרנית הדנובה הכחולה, כמו הדשא הירוק שצמח סביבנו.
“הנה, בדיוק כאן עמד”. הרב בנימין חזר לחיים.
“אתה רואה אותו? תמיד מחייך. כשמחייכים קל לשרוק. השריקה של מרגיעה אותו. כך הוא מדויק יותר. תקשיב אהרן. תקשיב… הנה…”
טה טה, טה טה…. שמאלה. טה טה, טה… בת כמה את? שש עשרה? ימינה, טה טה, טה טה… טה… שמאלה. טה טה טה טה… שמאלה.
הרב בנימין קטע את נגינתו… גם אותו סחטה ה”דנובה”. רגיש רבי בנימין כמו המפוחית שלו.
“וכי חושב אתה שקל לי לנגן אותה פה? גם אני שונא את “הדנובה הכחולה”, אך כשאני כאן, אני מוכרח לנגן אותה.
חשבת פעם מהי מפוחית? חתיכת פח ששואבת אוויר “מת” מן הריאות, ובעזרת הלב שפועם בה, היא הופכת אותו למנגינה של חיים.
שם…” הצביע הרב בנימין לעבר הריסות משרפה – 2. שם לקחו יצירות אנושיות ומלאות חיים והפכו אותן לעשן. לאוויר מת. אני מוכרח לנגן כאן, אהרן. אני מחייה את האוויר. אל תפריע בבקשה”.
הרב בנימין הצמיד שוב את המפוחית לשפתיו. ידיו החלו רועדות. שפתיו התעוותו, והמפוחית… החלה לבכות יחד אתו… ואז במקום “הדנובה הכחולה” , מרדה בו המפוחית… “ונתנה תוקף… קדושת היום… כי הוא נורא ואיום”. כך ניגנה.
כשסיימה, החזיר אותה הרב בנימין לנרתיקה.
“תפקידה של מנגינה לפתוח את הלב”, אמר, “כשהלב נפתח מספרים סיפור. לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים”.
וכך סיפר לי הרב בנימין בעודנו ישובים על מסילת הרכבת במרכז ה”רמפה” באושוויץ בירקנאו.
***
בדרך כלל, צמד המילים “ליל הסדר” מציף את לבנו בזיכרונות שמחים וחגיגיים. חגיגיים – לפי שתמיד חל “ליל הסדר” בחג הפסח. ושמחים – על שום שבדרך כלל מגיעים ילדים אצל שולחן הסדר כשהם עטופים בבגדים חדשים ונקיים. וטבעם של ילדים שמחים, שהם נוהגים לשמח את ליבם של המבוגרים בדיבוריהם ובשירתם.
אלא שאם “ליל הסדר” שם נרדף הוא לשמחה, מה טיבו של “בדרך כלל” זה שהזכרנו לעיל? וכי יעלה על הדעת שישנן משפחות שאינן שמחות ב”ליל הסדר”? אכן כן.
אצל בני משפחתו של קלמן לדוגמא, “ליל הסדר” מעולם לא הותיר זיכרונות של שמחה. וכל כך למה? לפי שמשפחתו של קלמן לא הייתה “רגילה”, וידוע כי אין שמחת “ליל הסדר” נוהגת אלא אצל משפחות רגילות.
שאצל משפחות רגילות מלווה השמחה את “ליל הסדר” מתחילתו ועד סופו, ואילו אצל משפחת קלמן היה מתחיל “ליל הסדר” בחשש ובחשד ומסתיים בצער ובכאב גדול. כל כך גדול, שאם הייתם מזדמנים לביתם בסופו של “ליל הסדר” טועים הייתם לחשוב שהגעתם אצל “תשעה באב” ולא אצל חג החירות.
ולפי שחששו בני משפחתו של קלמן מ”ליל הסדר” תפילה מיוחדת תקנו בגללו, והיו לוחשים אותה ביראה ובפחד בטרם יחל אביהם בסדר “קדש ורחץ”.
קלמן לא שמעה מפיהם מעולם. גם משום שבעטיו תקנוה, ואין זה מן הנימוס שיהא האדם שומע תפילה שתקנו בגללו, ובעיקר משום שנהגו לאומרה בעת שנכנס קלמן אצל חדרו ללבוש “קיטל” חדש שהיתה קונה לו טויבה’לה אשתו מידי שנה עם בא האביב.
וכך היו לוחשים: “בבקשה ריבונו של עולם, שיעבור בשלום. יהי רצון מלפניך שלא יהא “ליל הסדר” זה ככל ה”לילות”. שבכל “לילי סדר” אין אנו אוכלים אלא מרור… והלילה הזה… בבקשה ממך אבאל’ה שבשמים… קצת חרוסת… בבקשה ממך, המתק נא מרורינו. ובזכות תפילה זו שאנו מתפללים לפניך, רחם נא על קלמן בן פייגה, שיצא מ”ליל סדר” זה בריא ושלם. בריא בנפשו ושלם בגופו, אמן נצח סלה ועד.” ע”כ.
ורק כדי שלא תחשדו בבניו של קלמן שנזרקה בהם רוח מינות בה לקו כת ה”מחדשים” המתאימים נוסחים שלהם לפי רוח הזמן, הריני מוסר מודעה לפניכם:
אדוקים היו בני קלמן במסורת ישראל כאביהם הצדיק, ואף היו מקפידים על קלות כעל חמורי חמורות. ולא תיקנו תפילה זו מרצונם, אל בעל כרחם. לפי שלא הייתה משפחתם “רגילה” כשאר משפחות. שהיו יודעים כי איש אינו יכול לרפא למכאובם, ורק הרופא לשבורי לב יכול לחבש לעצמותם, ועל כן אחזו בתפילתם באדיקות.
משסיימו תפילתם, ממתינים היו בסבלנות לאביהם שיצא מחדרו. ולא הייתה יציאתו ככניסתו. שבכניסתו, בגפו נכנס, ובפנים שוחקות של חג נכנס, וביציאתו הייתה תמיהה נמתחת על פניו. וכך היה שואל:
“טויבהל’ה יקירתי, מניין לך מנהג זה לקנות לי בכל שנה “קיטל” חדש? וכי פזרנית נהיית בזקנותך? מה פגם מצאת ב”קיטל” ישן שלי? וכי אין די בו כדי לקיים מצוות הפסח?
אלא שטויבל’ה, כשמה כן הייתה, ועל כן לא השיבה לו כי קנתה לו “קיטל” חדש משום שאין ראוי להשהות בבית “קיטל” מוכתם בדם.
ואף שידוע אני שחפצים אתם מאוד לידע סודו של “קיטל” המוכתם בדם האמור, אין אני מפרשו לכם עתה. גם משום שאין זה מקומו, וגם משום שעדיין יש לנו להבין מפני מה לא הייתה משפחת קלמן משפחה רגילה. ואפשר שלכשנבין זאת, נבין גם כיצד בא דמו של קלמן אצל “קיטל” שלו.
***
עבור בני משפחת קלמן, האביב סימן קללה היה. ולפיכך, ברגע שהיה חזן בית הכנסת מזמר “יהי רצון” של ברכת החודש, היה ליבם מצטמק, והיו פניהם נופלות, ואינן עולות עד עלות השחר שאחר “ליל הסדר” של אותה שנה.
וכל כך למה? משום שבאותה שעה היו בני קלמן נזכרים בסיבה בעבורה אין משפחתם “רגילה”, וכשנזכרו בה היה מוחם מתרוקן ממחשבות “רגילות”, ורק מחשבה אחת הייתה מלפפתם – האם “זה” הנורא יקרה גם השנה או שמא ירחם ה’?
ועל שאינכם יודעים דבר וחצי דבר בעניין “זה” האמור, אספר עליו בפניכם, אך רק את עיקרו, ובקיצור ממש, וזו תהיה תשובה לשאלה כיצד הגיע דמו של קלמן אצל “קיטל” שלו, ומפני מה לא היתה משפחתו רגילה.
***
איש טוב וישר היה קלמן. טוב לשמיים היה וישר לבריות. שלם באמונתו ומושלם במידותיו. וסיבה שלמרות מעלותיו לא נמנה קלמן על גדולי הדור, היתה אך רק מחלתו הארורה.
חולה היה קלמן במחלה ממארת, קשה ונוראה, וככל שביקש לה מזור לא מצא. וכל כך קשה הייתה, עד שאפילו את שמה לא היו מזכירים בביתו אלא בא”ת ב”ש ובלשון “סגי נהור”.
בפי ההדיוטות האטומים וחסרי הרגש הייתה מכונה מחלתו – “ניצול שואה”, אלא שאין שם זה שמה הפרטי אלא שמה הכולל.
וכל כך קשה מחלה זו, עד שאם אתם מניחים כל מחלות שבעולם בכף אחת וזו בשנייה, מכריעה היא את כולן.
שכל מחלות, אפשר שיש להן ארוכה, ואפשר שלא, ולמחלה זו אין ארוכה עולמית.
שכל מחלות מקצרות חיי בעליהן וממילא מקצרות גם צערו, ומחלה זו מאריכה חיי בעליה ומכאן שגם את סבלו.
שכל מחלות אפשר ומשפיעות על נפש בעליהן ואפשר שלא, ומחלה זו מטלטלת את נפש בעליה ומלפפתה, עד שהוא עבד לה והיא אדונו.
שכל מחלות שבעולם אינן מועברות בירושה, וזו עוברת ומזכה את ילדיו של החולה בה, עד שמכונים הם בתואר “דור שני”.
שכל מחלות אף שאין להם מרפא בהווה, אפשר ותתגלה רפואתן לעתיד, ומחלה זו אין לה תקווה ומזור כלל וכלל, והלוקים בה מאבדים תקוותם, וימיהם מתמלאים חשכות ואפילה עד יום מותם..
לפיכך אמרנו לעיל כי רק הדיוטות אטומים מכנים מחלה זו בשם “ניצול שואה”. לפי שאין לך שקר גדול מזה.
וכי פגשתם מימיכם בן תמותה ש”ניצול” מן השואה? שגם אם גופו חי ליבו מת, וכיצד ניתן לכנות בר מינן “ניצול”? והרי גרוע הוא מן המתים. שהמתים גואלן המוות מייסוריהם, ומת זה מתייסר בייסורים קשים אף שאינו חי כלל.
ואף שאמרנו שהיה קלמן חולה אנוש, לא הכירו הבריות בכך כלל, עד שהיה קלמן בעיניהן כאדם רגיל לגמרי, שכן מחלתו הארורה לא הייתה מתפרצת אלא ב”לילי סדר”, ובלילות אלו נוהגים הבריות להסב בחיק בני משפחתיהם בלבד.
וכשהיה בא זמנה של זו להתפרץ, הייתה הארורה אוזרת חלציה ועולה מטיט היוון, חושפת מלתעותיה, ושורפת בחמתה כל אדם הנקרה בדרכה. ובכלל “כל”, ליבם של בני משפחת קלמן. ללא יוצא מן הכלל. זקנים נשים וטף. וכיון שנשרף ליבם, הושבתה שמחתם. לפי שאין דרכה של שמחה לשכון בלבבות מפויחים.
וזו סיבה שהיה הפחד משתק את בניו של קלמן עם בוא האביב. שהיו יודעים כי חג החירות חל בו. ואין חירות בלא הסבה, ואין הסבה אלא ב”ליל סדר”, ואין “ליל סדר” בלא “זה” הארור, ההופך את אביהם ל”בר מינן” מהלך.
***
וכך היה נערך סדר ליל פסח בבית משפחת קלמן.
כשהוא עטוף ב”קיטל” חדש, היה מתייצב קלמן בראש השולחן. כיפה לבנה לראשו, וזקנו הלבן מתמזג ב”קיטל” לבן שלו, עד שנדמה היה למלאכי השרת עת הם מקלסים לאדונם.
באותם רגעים נראה היה שולחן ה”סדר” בבית קלמן “רגיל” כבשאר בתים. על המפה הצחורה נחה ה”קערה” כשסימני ה”סדר” על גבה כבשאר בתים, ואף גביע שהיה מלא ביין משובח נח לצידה כנהוג בשאר ביתם. ורק מי שעין של צורבא לו, יכול היה להבחין שמשהו בכל זאת אינו כשורה.
ששאר שולחנות מעוטרים בלילה זה בצלחות פורצלן חגיגיות עוד בטרם ה”קדש”, ואילו שולחנו של קלמן לא הונחו, לא צלחות, לא במזלגות, ועל אחת כמה וכמה שלא סכינים, עד שהיו מגיעים אצל “שולחן עורך”.
ובכל שנה ושנה, כשהיה קלמן סוקר שולחן שלו בטרם יחל ב”קדש”, היה תמה, ומניח מידו גביע שנטל לכוס ראשון, ושואל לטויבה’לה כדרכם של אוהבים וברמז בלבד: “אהה טויבה… מדוע אין צלחות מונחות על השולחן? וכי שכחת שאין דרכם של בני אדם לאכול מתוך אבוס?”
וכשהייתה טויבהל’ה מכווצת גביניה ומצמצמת עיניה שלא יבחין בדמעותיה, היה קלמן עוטה על פניו חיוך גדול ומפייסה בדברים שנוהגים בעלים לומר לנשותיהם כשהן מכווצות גבינים שלהן, וכך היה אומר: “נו… טויבה’לה… אשת חיל שלי. בטח עמל של ניקיונות גרם לך שתשכחי. אישה טובה את טויבה’לה ושמך יאה לך. ואם כך ראית לנכון, יהא כך. שבזכות נשים צדקניות כמותך נגאלו אבותינו ממצרים”.
וכשהיתה טויבה’לה שומעת מילים אלו יוצאות מפיו הטהור, היו נחמרים מעיה עוד יותר ועיניה זולגות דמעות גדולות מן הראשונות, ואף על פי כן לא השיבה לו.
וכי מה תשיב לו? והרי שניהם יודעים מדוע אין היא צלחות יפות שלה מנוחות על השולחן לעת הזאת, שגם היא היתה “שם”, ומי שהיה “שם” יכול להבין לליבו של מי שאף שגופו פה נשמתו עדיין “שם”.
ואז היה קלמן נוטל כוס ראשון לידו, ופותח בקריאת ההגדה כבשאר משפחות “רגילות”, עד שהיו מגיעין אצל “מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות”, ואז… היו כולן ממתינים באימה ויראה, משתאים לראות שמא הועילה תפילתן, והשנה לא יעלה “זה” המפחיד, ולא יבוא כבכל שנה.
וכך היה “זה” מתרחש ובא.
כשהיה מגיע אצל “מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות”, היה קלמן פוסק מקריאתו, ומתבונן בהגדה, ואט אט היו עיניו מתרוקנות מאור של קדושה שבהן, ואת מקומו היה ממלאת חשכה נוראה. וכיון שחשכה לו, היה נוטש קלמן את ההגדה שבידיו ואת שולחן הסדר סביבו יושבים יוצאי חלציו, ןאף את טויבל’ה אשתו הצדקת, והיתה מחשבתו נודדת אל אפלה של “שם”.
וכיון שהגיע ל”שם”, היתה רעדה אוחזת בו. מתחילה בשורש גבו ומתקדמת ברשעות לעבר ראשו.
וכשהיתה מגיעה שמה, היה פיו נפתח ונסגר, ושוב נפתח ונסגר, כאיוב בשעה שבישרוהו בשורותיו, והברות שאיש לא ידע פשרן היו יוצאות ממנו, והיה גופו החסון מתעוות כקנה ברוח, ועיניו מתגלגלות בחוריהן עד שהיה נראה כבר מינן.
וכך היה \לוחש כשהיה השב ל”שם”: “מה נשתנה… מה נשתנה… מה נשתנה…”.
ואף שהיה מבקש לברוח מ”שם”, ולשוב אל בני ביתו האהובים ולהמשיך בקריאת ההגדה, לא עלתה לו. שהייתה מחלתו חזקה ממנו. ועל שהיה לכוד במלתעותיה, היה שב על מילותיו, וקולו מתגבר, ורעידתו כקולו, עד שהפך כולו כדור של אש זרה, ואז…. היתה פורצת מפיו זעקה גדולה ומרה כלענה, ממנה חששו כולם, ועליה התפללו שלא תעלה ושלא תבוא.
“… מהההה נשששתנההה… מהההה נשששתנההה…”.
וכשהיתה פורצת, היה גופו מתנדנד, וראשו הכפוף היה נחבט בשולחן, וחוזר חלילה. זועק וחובט, זועק וחובט, כערבות של הושענא בחביטתן
וכך היה אומר:
“מה נשתנה… הלילה הזה…. ריבוינו של עוילום?…. אה?… למה?… רבונו של עוילם… למה… למהההה?” וכשהיו שאלות אלו יוצאות פביו הטהור, היה מתמוטט ומתעלף, והיו עטים עליו אשתו ובניו ובנותיו כשמגבות לחות בידיהם, כדי להשיב נפשו לגופו, ולעצור דם שהיה ניגר ממצחו הפצוע.
וכשהיה מתעורר, היתה שבה זעקתו אל פיו, והיה יורקה כעכנאי, עד שאפסו כוחותיו.
“למה?…. למה?…. רבונו של עולם… למה?… לא… לא… למה?…”.
ולא היו יודעים יוצאי חלציו מפני מה דווקא ב”ליל הסדר” היתה מחלתו מתפרצת, וכששאלו לאימם בעניינה, דחתה שאלותיהם באומרה ש”ככה זה”, ו”שגזירה היא מלפני הקב”ה”, ו”שאין לנו רשות להרהר אחריה”.
וזו היתה סיבה שלא הניחה טויבה’לה צלחות יפות שלה על השולחן עד לאותה העת. שחכמה בנשים היתה, וראתה את הנולד, וידעה בנפשה כי לא תועיל תפילת בניה, ושגם בשנה זו יחבוט קלמן שלה ראשו בשולחן, ואינה דומה חבטת ראש בשולחן של עץ לחבטתו בשברי פורצלן, כידוע למבינים, וטויבהל’ה מבינה היתה.
***
עברו שנים. בנו של קלמן החליט לנסוע לביקור שורשים בפולין.
כשהתקשר לאביו וסיפר לו כוונתו, נרעד קלמן וציווה לו לבא אצלו תכף ומיד, ומשבא, הושיבו לפניו וייסרו במילים קשות כגידים ובקול רם:
“אתה לא תיסע לבירקנאו! שמעת??? כפות רגליו של בני לא ידרכו על אדמה ארורה זו! כיצד מעז אתה לילך “שם”. והרי שבועה נשבעתי שאיש מיוצאי חלצי לא ישוב “שם”, ואתה מפרה? וכי חושב הנך כי בנסיעתך לשם תדע את אשר קרה? וכי מחקר אקדמאי אתה עושה מצרות שלי? בוש והכלם. כל חיי בקשתי להעניק לך חיים “רגילים” ועתה, כשזקנתי, נוסע אתה נוסע ל”שם” ומחריב את כל שבניתי??? פוקד אני עליך במצוות כיבוד אב – לא תיסע לבירקנאו ולא תדרוך על אדמת פולין לעולם ועד!
אלא שבנו הקדים “שאלת רב” לשיחתו עם אביו. שעוד בטרם החליט לנסוע שיער כי אביו יתנגד, והקדים רפואה למכה כשם שנהגה אמו טויבהל’ה בצלחות “ליל סדר” שלה, ונתקיים בו מה שאמרו חז”ל, “רחלא בתר רחלא אזלא”.
ולפי שראה קלמן שמתעקש הוא ללכת, החליף מילותיו, והחל לדבר על ליבו בתחנונים וכך היה אומר:
“בני יקירי. איש זקן אנכי, לא קלים היו חיי. רחם עלי ועל אמך. מפני מה אתה מבקש לפרנס בממון כשר שלך פולנים ארורים? במטותא ממך, אל תלך שמה. ואם לא למענך אתה עושה, עשה למעני”.
וכשראה עקשנות של בנו עד היכן מגעת, פנה בייאושו אל טויבה’לה אשתו בתוכחה גלויה: “מה לך שותקת, אה? והלא זה מחלצייך יצא. וכי לא באת גם את מ”שם”? האם עזר את או כנגדי את? אמרי לו טויבה’לה, אמרי לו שלא ייסע. אולי לך ישמע שאת חזקה ממני בתחנונים”.
אלא שאשת קלמן שתקה, ואיני יודע לפרש, אם שתקה משום שלא הגיעה לכלל החלטה, או משום שחפצה היתה שיילך “שם” משום שהאמינה כי אפשר ונסיעת הבן אצל גהינום של אביו, תרפאהו ממחלתו הקשה.
ערב הטיסה, התקשר קלמן לבנו. קולו היה קר ומרוחק:
“אני מבין שהחלטת לנסוע. זכותך. אתה כבר ילד גדול. אך כאבא אני מבקש להזהירך. דע לך בני, נסיעתך לביקרנאו תשנה את חייך לעד. הם לעולם לא ישובו להיות כשהיו”.
השיחה נותקה.
בנו השיב את השפופרת לעריסתה מהורהר, וכשנטל את מזוודתו ופנה לעבר הדלת, צלצל הטלפון שוב. מן העבר השני נשמע קולה של דודתו קלרה. אחותה של טויבהל’ה אמו.
“מה שלומך מותקל’ה?”
“אני בסדר דודה. אמר והמתין למצוא פיה. היה בטוח שאף היא גויסה למסע השכנועים.
“אתה נוסע לפולין” אמרה ביובש. “תקשיב טוב בובה’לה. אל תהיה חכמולוג. רוצה לנסוע? סע. אבל אתה לא נוסע לפולין לפני שאתה מבקר אצל דודה קלרה.
הוא לא הגיב. מעולם לא שמע את דודה קלרה מדברת בטון כזה.
“אההממ… דודה… אני בדרך לשדה התעופה. אני נוסע. זה סופי. כך שאם את מבקשת לשכנע אותי…”.
“אני לא מבקשת לשכנע אותך מתוקון שלי. אני דווקא מעוניינת שתיסע, אך כמו שצריך. צודק אביך. הנסיעה הזאת תשנה את חייך. אני מבקשת שתעבור אצלי, כדי שאוכל להכין אותך לנסיעה. כדי שתדע את כל האמת לפני שאתה מגיע ל”שם”. אם כבר נוסעים לאושוויץ אז שיהיה כמו שצריך”.
היא ניתקה
סקרן גדול היה בנו של קלמן, ולפי שמאוד רצה לידע “כמו שצריך” זה מהו, עצר בביתה בדרכו לשדה התעופה. היא המתינה לו בפתח הבית.
“שלום דודה, באתי, אני ממהר, מה רצית לומר לי?”.
היא הביטה בו בעצב.
“שב בובה’לה, זה לא על רגל אחת. אתה צריך לנסוע כמו שצריך”.
***
“הם הגיעו מהונגריה לבירקנאו בערב פסח תש”ד. כולם הצטופפו בקרון אחד. משפחה שלימה. סבא וסבתא, אבא ואמא, אחים ואחיות, ילדים ונכדים. יותר ממאה איש.
“כשנפתחו הדלתות”, ספרה דודה קלרה, “אור מסנוור פרץ לתוך עינינו, והחשיך את חיינו לעד.
נביחות כלבים וצעקות בגרמנית מלאו את האוויר, ואנשים חסרי מבע, לבושים בגדים מוזרים ומפוספסים, דחקו בנו.
“שנל… שנל… לרדת… מהר… הכל להשאיר לא לקחת כלום”.
על ה”רמפה” עמדו אנשי אס. אס. מלווים בכלבים אימתניים. האנשים המוזרים נטולי הפנים הסתובבו ביניהם כחולדות מפוחדות. בקרון שמאחורינו הותרנו את שאריות חיינו הקודמים ארוזים במזוודות ישנות. עמדנו מחובקים. החזקנו זה בזה. ניסינו להיאחז בכל כוחנו במוכר לנו.
“הגענו ל”רמפה”. האנשים המפוספסים סדרו אותנו בשורות. מולנו ניצב קצין אס. אס.. מדיו היו מגוהצים בקפידה. לעולם לא אשכח את החיוך שעטה על פניו. עיניו הכחולות היו קפואות כקרח, ופיו שרק מנגינה עליזה. אני זוכרת אותה כמו עכשיו, הייתה זו… “הדנובה הכחולה”. לקצב המנגינה, היה איש הקרח מנענע את המקל שבידו כמנצח בתזמורת. ימין ימין… שמאל ימין ימין… שמאל… שמאל… שמאל… שמאל… שמאל…לשמאל…
“לא טוב שמאלה”, לחש לעברנו האיש בבגדים המפוספסים. “שמאל זה דין, שמאל זה רע, שמאל זה…”. לחש והצביע באימה לעבר ארובה גדולה שעשן סמיך היתמר ממנה.
“תגידו שש עשרה… כולכם שש עשרה… לא ילדים… לא תינוקות… שש עשרה. שש עשרה זה לחיות”. אמר ונעלם.
איש הקרח המשיך לשרוק. מנותק.
“טה טה… טה טה… שמאל… שמאל… שמאל… שמאל…”. הקור והקרח מצד שמאל נבראו.
“שיינא אחותי עמדה לצד קלמן בעלה. בידה האחת החזיקה במעילו ובשנייה חיבקה אל ליבה את גולדהל’ה הקטנה. בת שנתיים היתה. כמה יפה היתה גולדהל’ה. צמות זהובות וארוכות השתלשלו כל כתפיה הקטנות. לבושה הייתה שמלה לבנה עם נקודות שחורות. גולדה’לה בכתה, וחיבקה את צווארה של אמא שיינא בשתי ידיה. סבתא וסבא עמדו לפני האיש המחייך. הוא הורה להם במקלו לצעוד לצד שמאל. הוא בטוח טועה, הרהרתי. שמאל זה דין, וסבא וסבתא רחמים פשוטים הם.
“לקלמן הורה האיש הקפוא לפנות לימין, וכשהגיע תורה של שיינא הורה לה ה”מנצח” להעביר את גולדהל’ה שעל ידיה לידי סבתא שכבר עמדה בצד שמאל, ולצעוד ימינה אחרי קלמן בעלה.
שיינא סירבה…
“טיפש קטן, לנסוע לבירקנאו רצית? היש לך סופר שיוכל לתאר זאת?
דודה קלרה בכתה. כל גופה רעד.
“ביד אחת החזיקה שיינא אחותי שלי בבעלה קלמן ובחיים שהמתינו לה בצד ימין, ובידה השנייה החזיקה בגולדהל’ה שלה ובמוות שבצד שמאל, והיה עליה להכריע ביניהם. כל כך רצתה שיינא לחיות, אלא שאהבה מאוד את גולדה’לה שלה, וזו כבר נחתם דינה. נדרשה שיינא העדינה להכריע בין שתי ברירות אכזריות. לחיות עם קלמן בעלה אך בלי גולדה’לה או למות יחד עם גודלהל’ה שלה ולהותיר לאנחות את בעל נעוריה.
היש אדם בעולם שיידע לפסוק כיצד לנהוג במקרה זה? אה? לבירקנאו אתה נוסע? טיפש שכמוך. שיינא שלי… מסכנה שלי…” בכתה קלרה, ומיד התעשתה, ניגבה את דמעותיה, שתתה מכוס המים, והמשיכה…
“קלמן גיסי, בעלה, משך בכוח בידה של שיינא אחותי. לצד ימין – זעק, אלא שליבה של שיינא בשמאל היה.
“תני אותה לסבתא…” צרח בקול מר כשופר. “תני לה, תני… אני פוסק לך… את מחויבת לשמוע בקולי … בעלך אני… תני לסבתא… תני שיינא…”.
ואף סבתא כשבר עמדה בצד שמאל, וידעה היטב מדוע ביקש איש ה”קרח” להפקיד בידיה את נכדתה, קראה אל בתה.
“תני שיינה’לה… תני לי… אני מבטיחה לך – מיידלע שלי. כבבת עיני אשמור על גולדהל’ה שלך. עד שניפגש… תני לי אותה…
וסבתא בכתה, ושיינא בכתה, ואף קלמן בכה, וגם גולדהל’ה. רק איש הקרח חייך.
שיינא אחותי הגנה כלביאה על גולדה’לה שלה. ועל שלא ידעה כיצד לבחור, לא לימין צעדה וגם לא לשמאל. על מקומה עמדה כנציב מלח, ועיניה ממוקדות במלאך המווות הניצב מולה. כאילו אומרת – “תחליט אתה אדוני… תחליט אתה… שהרי אם אלך לימין מתה אנוכי ואם אלך לשמאל מתה אנוכי… אלא ש”אדוני” זה אליו כוונה במחשבותיה, רופא היה, ולא ידעה שיינא שאין דרכו של רופא להתערב בהחלטות פציינטים שלו.
“מנגלה הביט בה במשך כמה שניות, הניח מפיו את שריקת “הדנובה הכחולה”, ו…חייך. השתררה דממה. “שמאלה…” הכריע במקלו כשחיוך על שפתיו. “שמאלה” וחזר לשרוק.
כיון שנגזר דינה, עקרו ה”מפוספסים” ידו קלמן מידה של שיינא באכזריות, ושילחוה שמאלה בדרך המובילה אל בית המוקד, יחד עם סבא וסבתא וגולדהל’ה שלה. כולם נלקחו שמאלה… כולם. חוץ מקלמן.
“שתינו עמדנו מאחור. ספרה קלרה. נותרנו רק שתינו. אני וטויבהל’ה אחותי. צעירות היינו מאחותנו שיינא. ילדות קטנות. כשהגיע תורי מתחתי גווי וניצבתי בפניו, כשקלמן גיסי מביט בנו מצד ימין. קפוא היה כקרח, ולבן כסיד ההיכל.
“בת כמה את?”, שאל ה”מנצח” בחיוך.
“ששש עששרה…. יה.. יה.. ששש עששרהה…”, גמגמתי בגרמנית. המנצח כעס. ידע ששיקרתי.
“יה… יה… ” עיקם את פיו בתיעוב. “אלע זעכצן”, ואז תקע בי את מבטו המקפיאו ופסק… “ימינה”.
“צעדתי ימינה והתייצבתי מאחורי גיסי קלמן. גבו רטט מבכי. לא אמרתי כלום. ידעתי כי בשניות אלו ממש עומדת אחותי התאומה טויבה’לה מול האיש עם המקל. לא הבטתי לעברה. לפתע הרגשתי נגיעה בגבי. טויבהל’ה אחותי ניצבה מאחורי. עיניה ריקות ואטומות, ופיה לוחש כדרך החולים בנפשם – “שש עשרה… שש עשרה… בת שש עשרה… גם שיינא שש עשרה… גם אמא שש עשרה… כולם שש עשרה… שש עשרה… אלע זעכצן… אלע זעכצן… גם גולדה’לה שש עשרה…”.
“לאחר השחרור מילאה אחותי התאומה טויבה את מקומה של שיינא אחותנו, ונישאה לקלמן גיסנו – אביך. קלמן וטויבה הם הוריך…
ילד טיפש שכמוך. לבירקנאו רצית לנסוע. הידעת שלאביך קלמן היתה אשה ושיינא שמה… אחותי? הידעת כי היתה לו בת וגולדהל’ה שמה… אחיינתי? הידעת כי הילדה עם הצמות היפות והשמלה הלבנה עם נקודות השחורות שאתה נכנסה לגן עדן אחתוך היא? הידעת כי אמך טויבה, אחותה של שיינא היא שנישאה לאביך לאחר שנתאלמן מאחותינו שיינא הי”ד. עכשיו אתה יודע.
כעת מבין הנך מדוע אין אנו משפחה “רגילה? עכשיו אתה נוסע “כמו שצריך”. כשאתה מגיע ל”שם”, עמוד נא ליד השער בצומת המרכזי של המחנה, ליד ה”רמפה”. שם תדליק נרות. ודרך אגב… זה קרה ב… “ליל הסדר”… תש”ד”.”
דודה קלרה סיימה את דבריה.
הוא ישב על מקומו חיוור כסיד, אצבעותיו לפתו את מסעד הכורסה, וליבו הלם בפראות.
כשהביט בשעונו, קם ממקומו. כשהגיע אל הדלת עצר וסובב את ראשו לעברה. היא מיררה בבכי.
“סליחה דודה. סליחה. תודה לך. עכשיו אני נוסע… כמו שצריך”.
***
“מה דודה קלרה רצתה ממך? זה באמת היה כל כך חשוב?” שאלה אשתו שהמתינה לו ברכב.
“כן… אההמ… בעצם לא כל כך… קצת השלמות להיסטוריה המשפחתית שקשורות לשואה. זה הכל”, ענה. שכשיחזור כבר יסביר לה.
מה יאמר לה? שפתאום התברר לו שלאבא שלו הייתה אישה אחרת? שיש לו אחות שאינו מכיר? שדודתו הפכה לאמו? שאבא שלו נשוי לגיסתו? זה לא טוב בשבילה. זה יכול לבלבל אותה. היא הרי גדלה במשפחה “רגילה”. ההורים שלה לא באו מ”שם”.
במהלך הטיסה הכל התחבר אצלו. פתאום הבין מדוע “ליל הסדר” בבית הוריו שונה משאר ה”סדרים” הנערכים במשפחות “רגילות”, ומדוע דווקא ב”ליל הסדר” נהגה מחלתו של אבא להתפרץ.
פתאום הבין ששמה האמיתי של מחלת אביו אינה “ניצול שואה”, אלא “שיינא גולדה’לה”. פתאום הבין שב”ליל הסדר” שבל שנה ושנה, חל הייארצייט של אשתו שיינא ובתו הקטנה גולדל’ה שצעדו שמאלה בבירקנאו. פתאום הבין מדוע דווקא כשהיה שמגיע אביו אצל “מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות” היתה מחלתו מתפרצת. שהרי ידע היטב מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות. ידע טוב מכולם.
שהגיע לבירקנאו עצר ליד השער הראשי משמאל ל”רמפה”, הוציא מתרמילו שני נרות נשמה והדליק. אחד לזכר דודתו שיינא אשת אביו הראשונה, ואחד לזכר אחותו גולדהל’ה אותה מעולם לא פגש.
***
עם שובו לישראל נסע הישר לבית אביו. קלמן בשתיקה. עצב רב ניבט מעיניו:
“נו… אז היית שם…?” יגון עמוק אפף אותו.
“כן”, השיב בנו , “הייתי שם”.
“ומה ראית שם, דשא?”
“ראיתי אבא. ראיתי הכל. ראיתי את כל מה שלא רצית שאראה. דודה קלרה הראתה לי. ראיתי את דודה שיינא וראיתי את גולדהל’ה. את כולם ראיתי, אבא “, ואז… חיבק את אביו ופרץ בבכי…
“למה לא סיפרת אבא? למה שתקת כל השנים? למה לא נתת לנו לשאת את כאבך יחד אתך? למה לא סיפרת שזה קרה בליל הסדר?”.
קלמן שתק. דמעות הופיעו בעיניו. זו הייתה הפעם הראשונה שראה דמעות בעיניו. הן זלגו בדממה. בתחילה באיטיות, ואז כסכר שנפרץ. קלמן בכה. בכה באמת. מעיניו זלגו דמעות שכבש במשך ארבעים שנה. הפעם לא חבט קלמן את ראשו בשולחן. הוא ישב בכורסתו כשכתיפיו רוטטות, ובכה ללא מעצורים.
כשנרגע, נתייבש מעיין דמעותיו ושב לשתיקתו. בנו הביט בו וידע — אבא נתרפא. בעזרת השם יתברך, ב”ליל הסדר” שיבוא לא תשוב המחלה הארורה לפקוד את אביו. וכך היה.
ב”ליל סדר” שחל לאחר נסיעתו לבירקנאו, שוב לא התפרץ קלמן ב”מה נשתנה”, ולא משום שנתרפא, אלא משום שבאותה שנה שוב לא הסב עמהם קלמן לשולחן.
“אביך התגעגע מאוד לאשתו שיינא ולבתו גולדהל’ה, ועל כן הלך אצלם”, אמרה לו טויבהל’ה אמו, אחותה של שיינא.
בשנה זו שוב לא קנתה טויבל’ה לקלמן שלה “קיטל” חדש לפי שכבר היה לו. איש לא ידע שלאחר פטירתו בקשה טויבהל’ה מאנשי ה”חברא קדישא” שיקברו את קלמן בעלה ב”קיטל” שלו המוכתם בדם, כבקשתו.
באותה שנה כששרו בני משפחת קלמן “מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות”, איש לא בכה. ידעו הם שלעת הזאת ממש, יושב אבא קלמן עם שיינא וגולדהל’ה בגן עדן העליון תחת כנפי השכינה ושר “מה נשתנה” בקול גדול ובשמחה אמיתית:
“מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? שבכל הלילות יש שמאלה וימינה, והלילה הזה כולו ימין. שבכל הלילות יש בני שש עשרה ויש בני עשר ויש בני שבעים, הלילה הזה כולם שש עשרה… כולם… שש עשרה… אלע זעכצן”.
***
קמנו מן הדשא. הרב בנימין קלמנזון הוציא את המפוחית מנרתיקה.
“למדתי המון, אהרן, מהסיפור הזה”, קטע הרב בנימין את הדממה.
“אני מלמד בישיבה הרבה שנים. תלמידים רבים זכיתי ללמד. אחד מהם לא היה דומה לחברו. היו טובים והיו פחות. אך את אלו שפחות אהבתי יותר. למדתי שאין לך אדם בעולם שאין לא את ה”שם” שלו. למדתי שההתנהגות של התלמיד שמולי לא נולדה אתו. שהיא תוצר לוואי של ה”שם שלו”. ובעיקר למדתי שכשאר זוכים להבין את ה”שם” הייחודי שלו, גם מפסיקים לשפוט אותו, וגם מצליחים לשנות אותו.
אולי בגלל זה מופיעים ארבעה בנים בהגדה? אולי כדי ללמד אותנו שלכל אחד מהם יש “שם” משלו?
***
צעדנו לאורך ה”פסים” לכיוון מגדל “העבודה המשחררת” והמפוחית של הרב בנימין בחרה לנגן…
“אַ ײִדישע מאַמע… עס גיבט ניט בעסער אין דער װעלט…”
“אתה יודע מה מיוחד ביידישע מאמע? שהיא יודעת לפענח את ה”שם” הייחודי של כל אחד מילדיה”, אמר הרב בנימין, והמפוחית המשיכה לנגן…
גשם החל לטפטף על הדשא הירוק והשקרן בבירקנאו. חברים טובים הם. שניהם מבקשים לעקור את הכול. אין הם יודעים שיהודים אנו, ושזיכרון ארוך לנו, ושכשם שלא שכחנו את יציאת מצרים ואת מתן תורה, את גלות בבל ואת גלות אדם, כך לעולם לא נשכח את שיינא וגולדהל’ה. שהרי יהודים אינם אנשים “רגילים”. כל גוי יודע זאת.
ב”ליל הסדר”, כשסיפרנו ביציאת מצרים, סיפרתי לאשתי וילדי על שיינא וגולדהל’ה. כשסיימנו לשיר “אחד מי יודע”, עמד בני הקטן על הכסא והתעקש להמשיך… “שישה עשר מי יודע? שישה עשר אני יודע… שישה עשר גולדה’לך…
אז מי אמר שיהודים שוכחים?
חג שמח.
