כשנכנסתי למוסך של חיים לנקות את המכונית לפסח, ויקטור הצבעי הושיב אותי על כסא ליד התנור.

“יש לך כמה דקות, אהרן, נכון? יש לי שאלה שאני לא יכול להיכנס איתה לחג. אתה חייב להסביר לי משהו.

 “אבא שלי יש לו אח, זה דוד שלי. סיפר לי ויקטור בשפה מלאה בצבע.

מה אגיד לך אהרן? לא נעים להגיד, אבל… זה בן אדם שלא אוהב דתיים בכלל. ככה הוא. תמיד היה כזה. הכול אצלו דווקא. אבא שלי אומר שמאז שהוא ילד, הוא ב”ברוגז” עם הקב”ה. אף פעם לא הניח תפילין. לא הסכים לשמור שבת. לא כשר. כלום. לא נעים לי לדבר ככה על דוד שלי, אבל הוא יהודי שחי כמו גוי.

אולי תסביר לי אהרן, למה רק כשרע לאנשים הם מתעוררים? אה? למה הם נזכרים רק ברגע האחרון? אני צבעי לא מבין בעניינים האלה, אני מבין בצבע, אבל אתה לומד תורה אהרן, אולי תסביר לי למה? אה?”

כל פעם שאנחנו נפגשים הוא עושה מאיתנו צחוק. “פרימיטיבים” הוא קורא לנו. כשהיה בא ל”ליל הסדר” אצל סבא שלי, היתה לו פיתה בכיס . כולם אוכלים מצות והוא יוצא בחוץ ואוכל פיתה. כאילו פיתה זה חמצן. בקיצור עושה דווקא. גם לנו וגם להקב”ה.

אבל מה אהרן. יש דין ויש דיין. ויקטור חייך מתחת לשפם. הקב”ה העניש אותו ישר לפנים. יום אחד שתי הבנות שלו… חזרו בתשובה.

כששמעתי שזה קרה לו, אין לך מושג אהרן כמה צחקתי. מגיע לו. שיסבול. חשב לעשות להקב”ה דווקא אה? אז הנה, הקב”ה עשה לו בחזרה.

“אבל ויקטור, נסיתי להשבית לו את השמחה. לחזור בתשובה זה לא עונש, לחזור בתשובה זו זכות גדולה”.

ויקטור התגלגל מצחוק.

“תלוי למי אהרן”.

“אתה לא מכיר את הדוד שלי. כשהוא שמע שהבנות חזרו בתשובה, רצה לשבת שבעה, אלא שמיד נזכר שרק דתיים יושבים שבעה, והוא הרי לא דתי, אז לא ישב עליהן.

הבנ’אדם הסתובב כמו נמר בכלוב. בדק ת’מזוזות. הדליק נרות לרבי מאיר. כלום. חזרו וזהו. ואז הוא התחיל לעשות להן ת’מוות. יום אחד אמר להן, שאם היו נופלות לסמים היה לו יותר קל עם זה.

כשהיו באות לבקש ממנו עזרה כספית, למה יש להם עשרה ילדים, לא הסכים לתת. היו אומרות לו – אבא תעזור לנו בבקשה, אתה ברוך השם לא חסר לך כלום, מה תעשה עם כל הכסף שלך, והוא? היה סוגר את הלב ואומר להן מילים קשות שלא נעים לי לומר אבל זה חשוב כדי שתבין. היה אומר להן, מה אתן באות אלי תלכו אליו, והיה מצביע למעלה. תבקשו ממנו, אתן אומרות “בעזרת השם” נכון? אז למה כשקשה אתן באות לאבא? מה אני הקב”ה? ככה היה מדבר אתן קשה, והמסכנות היו שותקות. את האמת אהרן? לפני שחזרו בתשובה דווקא היו עונות לו כמו שצריך. יש להן פה בלי עין הרע. כמו של אבא שלהן. אבל היום הן דתיות מאוד ואסור להן לענות לו ככה, למה שכתוב בתורה “כבד את אביך”.

בקיצור… למה אני מספר לך את הכאב הזה? בגלל ההמשך.

“לפני חודש גילו לחיים הטובים במעיים משהו לא טוב בכלל, ובבדיקות שעשו לו הוא איבד ת’הכרה והכניסו אותו לניתוח. כשהוא התעורר , הוא שאל למה לא עושים לו ניתוח והבנות אמרו לו שכבר עשו. אז הוא ביקש שיקראו לאבא שלי, אח שלו.

כשאבא נכנס, לא תאמין מה אמר לו אח שלו: “תקשיב אחי, אני כשלא הייתי פה ראיתי אותך איך אתה מתפלל עלי עם עוד עשרים אנשים בבית שלי, ואמרתי לעצמי איזה מן בנ’אדם אני? אחי הצדיק ככה מתפלל עלי ואני כזה פרא אדם? איך צערתי אותו כל החיים? ואז לקח את היד הימנית של אבא ונישק אותה. תאמין לי אהרן כל היד של אבא נרטבה מהדמעות.

“אחי. ככה במילים האלה אמר הדוד שלי לאח שלו. אני רוצה לחזור בתשובה. תביא לי תפילין, אני רוצה להניח תפילין עכשיו”. ככה אמר. באמונה.

כשאבא שמע את כל זה, הגוף שלו התחיל לרעוד. מזל שזה קרה בבית חולים. אבא כמעט התעלף. שאח שלו יגיד שהוא רוצה תפילין? אבא חיבק אותו ואמר לו שאף פעם לא מאוחר, ושהוא צדיק באמת, ושאפילו רבי עקיבא לא היה ילד כשחזר בתשובה. ומיד, לפני שהקסם ייגמר, להביא לו תפילין, כדי שלא שיתחרט.

זה לא נס אהרן? דוד שלי מניח תפילין כבר שבועיים. שומר שבת. שם על עצמו ציצית. חזר בתשובה בדיוק כמו הילדות שלו. שמחו הבנות. נולד להן אבא חדש. קצת זקן אבל חדש. רק מה, עכשיו הוא מאוד חולה, הוא בן שבעים ושמונה והבריאות שלו באדמה.

עכשיו אתה מבין אהרן למה אני מבלבל לך ת’ראש עם סיפורים על חולים בערב חג. זה בגלל שאני לא מבין.

אולי תסביר לי אהרן, למה רק כשרע לאנשים הם מתעוררים? למה הם נזכרים רק ברגע האחרון? אני צבעי. לא מבין בעניינים האלה. אני מבין בצבע. אבל אתה לומד תורה אהרן. אולי תסביר לי למה? אה?”

זה בגלל הסדר, עניתי לו.

שאלת את עצמך ויקטור למה אנחנו עורכים סדר דווקא בחג הכי לא מסודר?

למה לא מסודר? פשוט מאוד.

בינינו ויקטור, מה האוכל הכי מזוהה עם פסח? לא המצה?

ולמה אנחנו אוכלים מצות ויקטור?

וויקטור סימן לי עם היד.

כי אבותינו יצאו ממרצים ברגע האחרון ולא היה להם זמן להכין לחם. נכון?

עכשיו עם יד על הלב ויקטור.

210 שנים הם היו במצרים. לא היה להם זמן להתכונן?

למה הכל ברגע האחרון. למה בלחץ. ומה מעניין? שדווקא בחג הזה אנחנו עורכים סדר. למה דווקא בחג שנולד מתוך חוסר סדר אנחנו עורכים ליל סדר?

כי הקב”ה רוצה ללמד אותנו כמה דברים לפני שאנחנו יוצאים לדרך.

הקב”ה ידע שיש הרבה בלאגן בעתיד שלנו. שאנחנו עם שלא הולך להיות לו קל בחיים, אז עוד לפני שיצאנו הוא לימד אותנו שגם לבלאגן יש סדר. שגם בחושך. שגם כשחושבים שאף אחד לא משגיח. שאין מקרה, ושלהכל יש סדר. גם לקושי ולייסורים. הוא רצה ללמד אותנו שהוא משגיח לא רק כשהכול בסדר אלא גם כשקשה. עובדה. ברגע שהגיע הזמן, שניה אחת הוא לא נתן להם לסבול.

והדבר השני, והוא לא פחות חשוב. הקב”ה שידע מה מתוכנן לנו. הוא ידע שלאורך השנים יהיו לנו הרבה עליות וירידות, ושאולי במהלך השנים קצת נתייאש. לכן הוא הוציא אותנו ברגע האחרון. למה? כדי ללמד אותנו שעד שזה לא נגמר זה לא נגמר. שעד הרגע האחרון אפשר לתקן. שלא משנה מה היה לאורך הדרך. אם בסוף משתנים. גם אם זה ברגע האחרון. גם אז יוצאים ממצרים.

אתה מבין ויקטור. לדוד שלך היתה יציאת מצרים. גם הוא יצא משם ברגע האחרון. אז אם לכל עם ישראל מותר, לדוד שלך אסור?

עכשיו אתה ויקטור, מבין למה אצל היהודים הכל קורה תמיד ברגע האחרון? זה בגלל הלידה שלנו ויקטור. העם שלנו נולד ברגע האחרון, וזו חוויה שמלווה את הנולד כל החיים.

חג שמח.