השבוע, בעיצומם של ההכנות לפסח, פגשתי את שמואל ביציאה מחנות הכלים שליד ביתנו.

הוא היה מוטרד.

“נו…מה יהיה? שאל אותי במרירות. זה פסח זה? כך חוגגים חירות? במלחמה? נראה לך שאפשר לחוש בן חורין כשליל הסדר מתחלק בין הסלון לממ”ד?  זה נקרא לצאת משעבוד לגאולה?  וזה לא רק השנה. שני פסחים חגגנו בקורונה. שנה אחת שקט ואז הגיעה מלחמת חרבות ברזל. אחר כך עם כלביא וכעת שאגת הארי. איזה אריות אנחנו? עם אלו זיכרונות ילדות יגדלו הילדים שלנו?

ה”שטרן לאגר” – מחנה הכוכבים, היה תת מחנה במחנה האם “ברגן בלזן”. הוא הוקם בהוראתו של הימלר בשנת 1943 כדי לרכז בו יהודים בעלי נתינות זרה…

הבטתי בו בתימהון.

מזל שאבותינו לא חשבו כמוך, עניתי לו בחיוך. אם הם היו כאלה, לא היה מי שישאל את השאלות שאתה שואל אותי כעת.

שמואל לא הבין.

מה? גם אתה מאלה שמאמינים שאין מלחמה ואנחנו יורים את הטילים על עצמנו, רק כדי שלא יהיו בחירות?

ממש לא, עניתי. אני מאלה שבכל אזעקה נכנסים לממ”ד כאילו היתה זו האזעקה הראשונה.

אז מאיפה אתה שואב את החיוך הזה? יש לך מידע שלי אין? נראה לך שעד פסח תסתיים המלחמה?

אני ניזון ממידע גלוי כמו כל עם ישראל, עניתי, ולכן אני גם לא יודע מתי תסתיים המלחמה. אני מחייך משום שהפכנו מפונקים. אנחנו אמנם עם של אריות אך כשמשתעבדים לשפע אפילו מלך החיות הופך לאריה מחמד. 

ולמה אתה חושב שהפכנו לאריות מפונקים, שאל שמואל.

אני לא חושב. עניתי. אני בטוח. ואם תסכים להתרומם לכמה דקות מעל ההווה המורכב, אני בטוח שגם אתה תחייך ואפילו תחגוג את חג הפסח כבן חורין אמיתי ובלי תלונות. 

ה”שטרן לאגר” – מחנה הכוכבים, היה תת מחנה במחנה האם “ברגן בלזן”. הוא הוקם בהוראתו של הימלר בשנת 1943 כדי לרכז בו יהודים בעלי נתינות זרה או כאלו שהיו להם אישורי עלייה לארץ ישראל, מתוך שאיפה להחליף אותם בחיילים גרמנים שנפלו בידי בנות הברית, ובאזרחים גרמנים שהיו כלואים בידי הבריטים בארץ ישראל.

בשונה ממחנות ריכוז אחרים, ב”מחנה הכוכבים” הורשו האסירים להישאר בבגדיהם האזרחיים, אך הם נדרשו לענוד עליהם טלאי צהוב, ומכאן שמו “מחנה הכוכבים”.

לזקן היהודים במחנה מונה יוסף וייס. בניגוד לבעלי תפקידים זהים במחנות אחרים שניצלו את כוחם למטרות אישיות, וייס ניצל את מעמדו כדי לסייע לאחיו היהודים, וגם מסר את נפשו כדי להגן עליהם.

כחלק מדאגתו לאחרים, ניהל וייס יומן מצמרר בו רשם את שמותיהם של הנפטרים במחנה. הוא האמין כי לאחר המלחמה יבקשו קרובי משפחתם לדעת מה עלה בגורלם וגם לערוך להם אזכרות, ולכן כמו מורה דקדקן, רשם וייס ביומנו, לא רק את שמו הפרטי של  הנפטר, אלא גם את שם משפחתו, את תאריך הפטירה, ואפילו את השעה בה נפח את נשמתו.

לאחר השואה המשיך וייס לכתוב דוחות רבים שכללו עדויות מפורטות על כל אחד מאנשי האס אס שהיו במחנה, וגם אירועים משמעותיים שנחקקו בזיכרונו. אחד מהם הוא תיאור של ליל הסדר האחרון שנערך במחנה בשנת תש”ה.

וייס כותב כי לפני כניסת חג הפסח תש”ה נכנס לצריף בו שהתה אשתו,  כדי לעודד אותה, אלא שהיא, במקום להתעודד, דרשה ממנו לנצל את תפקידו כדי לעודד אחרים.

“עליך לדבר גם הערב בכל הצריפים”, אמרה לו אשתו. “כל חג אתה עושה זאת ועליך לעשות זאת גם עתה. זהו חג החירות”, אמרה לו, “והיהודים שאתה אחראי עליהם זקוקים לכך יותר מתמיד”.

“אך מה עלי לומר?”, שאל אותה. “את אולי אינך יודעת, אך שמונים אחוז מהאסירים חולים והנותרים שרויים בתשישות מוחלטת! הם בלי לחם – כבר עשרה ימים. אנו מקבלים לכל היותר חמישית מהמנות המגיעות לנו. אפילו משהו למרוח על הלחם היבש אין.

“את הרי יודעת. בעבר דיברתי עם הציבור לפני כל חג ויום טוב, אך היום, כאשר צריך לומר ‘כל דכפין ייתי וייכול’ – מה אומר להם? לא אשתי” אמר וייס, “הפעם זה קשה מדי. הפעם אפילו אני מיואש. גם אני רק בן אדם. אין לנו כבר במחסנים אף מנת חירום אחת. אין יותר אספקה. אם אדבר, אצטרך לומר גם את הדברים הללו, ואני לא רוצה לייאש אותם עוד יותר”.

בסופו של דבר וייס בכל זאת השתכנע, ובמהלך ליל הסדר ביקר בכל הצריפים, וכשוטרי בני ישראל במצרים פנה אל האסירים וכך אמר להם: “אכן משונה הוא לצטט כעת את המשפט מתוך ההגדה ‘כל דכפין ייתי וייכול”, כי כאן ההיפך הוא הנכון. כולנו רעבים, ואנו בהנהלת המחנה לא יכולים להוסיף לכם מאומה. מצב התזונה שלנו מדאיג ביותר אך אין בידי לתת לכם לחם. רק במילים אני יכול לעודד אתכם: החזיקו מעמד בחמש הדקות האחרונות הללו, כי אלו הן באמת הדקות האחרונות! גם אם אין אנו קוראים עיתונים ואין אנו שומעים רדיו, אנו מרגישים בזה! אנו שייכים לאותו מיעוט של יהודי אירופה שאולי ישרדו אחרי רצח עמנו.

עלינו להחזיק מעמד. עלינו להשתתף בקרוב בפעולות התחייה של העם היהודי. ראינו עמים רבים שנעלמו מן העולם, אך לנו, אחרי שתסתיים המלחמה הזאת שבה נפלו כה הרבה קרבנות, עוד תזרח השמש”!

“בתחילה חששתי לומר לאנשים את הדברים האלו”, כתב וייס ברשימותיו, “אך כאשר נכנסתי לצריפים וראיתי שדולקים בהם נרות, ושרבים, למרות הכול, משתדלים לקיים את ה’סדר’, הוקל לי. חזרתי על נאומי זה יותר מעשר פעמים, וכל פעם לאחר כשסיימתי את דבריי שמעתי דברי הסכמה. האשכנזים אמרו “אומיין”, והספרדים היוונים – “אמן”.

כשסיימתי, הזמינו אותי להצטרף לליל ‘סדר’ שנערך בצריף היתומים, והתרגשתי לראות איך ה”אבא” וה”אמא” של היתומים במחנה, מר יהושע בירנבאום ואשתו, דאגו להם.

בירנבאום שר עם הילדים והם שרו אתו. מעולם לא שמעתי שירים יפים מאלו שיצאו מפי הילדים הללו. בסוף הסדר שרנו יחד “לשנה הבאה בירושלים”! ואז כשאנו נרגשים מהמחזה הלא אנושי, עזבנו את בית הילדים, כדי לשוב חזרה אל המציאות.

“הייתי חייב ללכת למשרד”, כותב וייס ביובש, “כדי לערוך את רשימת השמות היומית של הנפטרים: היום מנתה הרשימה 596 שמות…

מה שוייס לא ידע הוא שבאותו לילה, ממש בצריף ליד, ישב בחור בן תשע עשרה, יונה עמנואל שמו, שקרא גם הוא את ההגדה, אלא שבשונה מן היתומים הנרגשים שסיימו לקרוא את ההגדה עם בירנבאום, הוא ממש לא סיים. במשך ארבעים שנה, איש לא ידע מדוע, אך בערב פסח תשמ”ה, ארבעים שנה לאחר אותו ליל סדר, העז יונה להסביר.

היה זה בסעודת ברית מילה לנכדו שהתקיימה בערב פסח.

כשהתבקש ר’ יונה עמנואל לשאת דברי ברכה, בחר לספר על שאירע בליל הסדר תש”ה במחנה הכוכבים שבברגן בלזן.

את מה שאירע לי היום לפני ארבעים שנה, סיפר ר’ יונה, לא העזתי לספר עד רגע זה. לא סיפרתי אותו לאשתי. לא סיפרתי אותו לילדי. לא סיפרתי אותו לאיש. פשוט לא יכולתי. אך כעת, בברית המילה של נכדי שמתרחש לאחר ארבעים שנה בדיוק באותו יום, אני מרגיש שאני מסוגל לספר.

בערב פסח בשנת תש”ה יצאתי כהרגלי מוקדם בבוקר לעבודת הפרך במחנה ברגן בלזן, כפי שעשיתי כל יום במהלך השנתיים בהם שהיתי במחנה. לקראת ערב בו חל ליל הסדר, חזרתי למחנה כשאני שבור ורצוץ. הייתי בסך הכול בן 19. אביו כבר לא היה בין החיים. אחיו הבכור אלחנן כבר לא היה בין החיים. אחיו הקטן שלום כבר לא היה בין החיים. וגם אחותו הקטנה בתיה כבר לא הייתה בין החיים.

“הלכתי לצריף בו שהתה אמי שהייתה חולה מאוד, התיישבתי ליד הדרגש עליו שכבה, והתחלתי לומר את ההגדה בעל פה. יין לא היה לנו. מצות לא היו לנו. גם לחם לא היה לנו. רק מרור היה. אך למרות הכול אמרתי בלחש את ההגדה. לא ידעתי אם מצבה של אמא מאפשר לה לשמוע אותי או לא. ואז… כשהגעתי לברכת הגאולה ואמרתי את המילים “כן ה’ אלוקינו ואלוקי אבותינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתנו לשלום, שמחים בבניין עירך וששים בעבודתך”, הרגשתי שבפעם הראשונה איני מאמין במילים היוצאות מפי. ניסיתי שוב ושוב, אך המילים סרבו לצאת מפי. לא הייתי מסוגל להמשיך.

אפילו להתייאש לא הייתי מסוגל, שכן כידוע למיואשים, אפילו כדי להתייאש יש צורך בכוח, ולי אפילו את זה לא היה.

האם מישהו מאיתנו כאן עוד יגיע למועדים ולרגלים אחרים? הרהרתי ביני לבין עצמי. האם מישהו מאיתנו עוד יראה את ירושלים? האם מישהו מאיתנו עוד ישמח? ומשום שידעתי את התשובה, פרצתי בבכי, ובאמצע הברכה הפסקתי את אמירת ההגדה…

אם הייתי יכול לתאר לעצמי באותו ליל סדר של שנת תש”ה שמץ ממה שמתרחש כאן היום. לוּ יכולתי לדמיין שאזכה להגיע לארץ ישראל עם אחותי ושני אחיי. שאזכה לחיות במדינה יהודית. שאזכה להקים משפחה. שאזכה לגדל שבעה ילדים. שאזכה ארבעים שנה לאחר אותו ליל סדר לשמש סנדק בברית המילה של נכדי בעיר הקודש ירושלים. לו יכולתי לדמיין לעצמי אפילו רק משהו אחד מכל זה – אולי הייתי מצליח לסיים אז את קריאת ההגדה”…

אלא שאז הכול היה נראה אבוד, הסביר עמנואל. אמנם הרגשנו שהשחרור קרב כפי שאכן קרה שבועיים לאחר מכן, אך למרות זאת לא נותר בנו כוח להחזיק את התקווה.

חצי שנה לאחר אותו ליל סדר, בערב יום הכיפורים תש”ו, עמד יונה עמנואל בבית כנסת מאולתר במחנה עקורים כשלצידו מאות אודים מוצלים מאש, מיואשים ושבורים, והתכוננו לתפילת כל נדרי. שליח הציבור היה האדמו”ר רבי יקותיאל הלברשטם זצ”ל.

“כשהגיעה שעת ‘כל נדרי’, עלה הרבי אל הבימה המאולתרת, פתח את המחזור, הביט בו רגע ארוך, ואז סגר אותו בחוזקה ואמר בקול רועד שהפך לזעקה:

‘רבונו של עולם! במחזור כתוב שעלינו לומר “אשמנו, בגדנו, גזלנו”. אך האם באמת אשמנו? האם באמת בגדנו? ריבונו של עולם! הבט נא וראה. מי הם העומדים כאן לפניך? אלו יהודים שמעולם לא גזלו. שמעולם לא עשקו.  אלו יהודים שזיקקו את נשמתם בכור הברזל של אושוויץ. וכי “אשמנו”? וכי “בגדנו”? חלילה! אנו שרידי חרב, טהורים וקדושים. הווידוי הזה, שנכתב לדורות, לא בשבילנו נכתב השנה! אנחנו טהורים מחטאים אלו. הרי מסרנו את נפשנו על קדושת שמך בכל רגע ורגע.

ואז… הגביה הרבי את קולו בבכי נורא,  וכך אמר:

אלא שחטא אחד חטאנו, ועליו אנו מבקשים מחילה: אנו מבקשים מחילה שמא נפלנו לרגע לייאוש, שמא איבדנו את התקווה והאמונה ביכולתנו לקום ולהיבנות מחדש… ועל כך עלינו לבקש היום סליחה ומחילה.

כולם געו בבכייה, סיפר עמנואל. אפילו הקשוחים ביותר. אפילו אלו שייבש מעיין דמעותיהם. אפילו אלו שהאמינו שהם כבר לעולם לא יבכו. כולם בכו. אלא שהפעם לא היה זה בכי של ייאוש אלא בכי של תקווה והתעלות. היה זה הרגע שבו “העצמות היבשות” החלו לקרום עור וגידים”.

במבט לאחור מסתבר שדווקא הרבי צדק. הוא צדק משום שבשונה מאחרים, הרבי עסק בעתיד ולא אפשר לייאוש שמילא את ההווה להשפיע עליו.  

ואיך כל זה קשור לחג הפסח השנה, שאל שמואל.

קשור ועוד איך, עניתי. תכף תבין. רק עוד שאלה אחת.

יש לך מושג מהיכן שאב הרבי את התקווה? מה גרם לו לראות את העתיד ולהתעלם מן ההווה למרות שאיבד בו את אשתו ואת אחד עשר ילדיו?

האם יש לך מושג מהיכן שאבו יהודים את הכוח להמשיך ולקוות למרות החורבנות, העלילות והגירושים לכל אורכה של הגלות הארוכה? כיצד הן היו מסוגלים להמשיך לומר “לשנה הבאה בירושלים” כל שנה מחדש?

ואם תתפתה להשיב לי בדרך ההיגיון וחכמת הנפש, אמרתי לשמואל לפני שהספיק להוציא מילה, יבואו הדברים שכתב מהר”ל מפראג בספרו נצח ישראל ויכו על פיך, וכך כתב:

” ואם יבוא בדעתך… תשים לנגדך ואל יסור מעיניך הצרות אשר היו בעם ה’. וכי אפשר שיבא בהם המספר וישלוט בהם המחשבה? עד כאשר ישים האדם המחשבה על זה, הלא ישתומם, ורעיוניו יבהלו, ולבו ידום… כי אם יהיו נאמרים בסיפור, לא ייפול בהם אמונה בלב, ויאמר האומר הלא זה דברי חידה ולא היה, אך ממשיל משלים הוא. ואם היינו חס ושלום מזרע זרים, לא זרח כבוד ה’ אלהי ישראל עלינו, ולא ראינו אור תורת אלהינו, היו הדברים קשים להאמין, את אשר עבר על נפשנו בגלות ועד עתה”.

כדי לפתור את חידת האמונה היהודית, שמואל, אין די בהסברים פסיכולוגיים. כדי לפתור אותה באמת עלינו לפנות אל סופה של ההגדה, שאותה ר’ יונה עמנואל לא הצליח לסיים בליל הסדר תש”ה.

מידי שנה, מאז ילדותי, כשהיינו מגיעים לסוף ההגדה ושרים את פיוט “חד גדיא”, למרות המתיקות שבו, מעולם לא הבנתי מדוע נבחר דווקא פיוט זה לסיים את ההגדה.

כשגדלתי ושאלתי על כך את אבי מורי, השיב לי אבא במילים אלו:

את ההגדה, כך אמר, אנו קוראים מידי ליל סדר מזה כאלפיים שנה. למעשה, רוב השנים בהן קראו יהודים בהגדה בליל הסדר הם היו בגלות.

האם חשבת על הסתירה שבין הכתוב בהגדה למציאות בה חיו היהודים בגלות? האם ניתן היה לדרוש מיהודים נרדפים להאמין ב”לשנה הבאה בירושלים”, כשעל ראשם מתנוססת גזירת כליה בשל עלילות דם? האם ניתן היה לדרוש מהם להאמין ב”לשנה הבאה בארעא דישראל”, כשהם עלולים להיות מגורשים בכל רגע מן הארץ בה נולדו? האם אפשר לדרוש מאנשים להאמין ב”לשנה הבאה בני חורין”, כשרגע לאחר שהם אומרים זאת, הם נדרשים להעלות מס לאדוניהם כעבדי עבדים?

זו הסיבה שההגדה מסתיימת בפיוט חד גדיא, הסביר לי אבא. בגלל ההתנגשות הגדולה שבין מה שקראו היהודים בהגדה, ובין המציאות אליה שבו לאחר שסיימו לקרוא אותה.

אחרי שקראו בהגדה על שבחר השם בהם, ולאחר שאכלו את המצות בהסבה כדרכם של בני מלכים, ולאחר ששתו ארבע כוסות כנגד ארבעה לשונות של גאולה, נדרשו בני ישראל שבגלות לשוב אל מציאות חייהם הקשה, אל הגזירות והעלילות, ואל הגירושים והשמדות.

וכשהם שבו אל המציאות, שאלות רבות צצו ועלו בראשם.

הם שאלו… “זה פסח זה? כך חוגגים חירות? בגלות?  זה נקרא לצאת משעבוד לגאולה? איזה אריות אנחנו? עם אלו זיכרונות ילדות יגדלו הילדים שלנו?

ומניין לך שגם הם שאלו זאת.

פשוט מאוד, עניתי.

אם על הרבה פחות מכך שאל גדעון את המלאך בבוקר שלאחר ליל הסדר: “וְיֵ֤שׁ ה’ עִימָּ֔נוּ וְלָ֥מָּה מְצָאַ֖תְנוּ כׇּל־זֹ֑את וְאַיֵּ֣ה כׇֽל־נִפְלְאֹתָ֡יו אֲשֶׁר֩ סִיפְּרוּ־לָ֨נוּ אֲבוֹתֵ֜ינוּ לֵאמֹ֗ר הֲלֹ֤א מִמִּצְרַ֙יִם֙ הֶעֱלָ֣נוּ ה’ וְעַתָּה֙ נְטָשָׁ֣נוּ ה’ וַֽיִּתְּנֵ֖נוּ בְּכַף־מִדְייָֽן׃”, אלו שהמציאות שחיכתה להם עם סיום ההגדה הסתכמה ב”הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה כִּי הָיִינוּ לְלַעַג וּלְקֶלֶס בַּגּוֹיִים כִּי נֶחְשַׁבְנוּ כַּצֹּאן לָטֶבַח יוּבַל לְאַבֵּד לַהֲרֹג לְמַכָּה וּלְשִׁמְצָה וּלְחֶרְפָּה”, לא ישאלו?

אם על פחות מכך שאל גדעון “וְאַיֵּ֣ה כׇֽל־נִפְלְאֹותָ֡יו”, הם לא ישאלו איה גבורותיו ואיה נוראותיו?

לכן מופיע הפיוט חד גדיא דווקא בסוף ההגדה בו שבים אלו שקראו אותה למציאות חייהם. הוא מופיע בסופה כדי ללמד את אלו שקראו בה, כי לפני שהם מתפתים להסיק מסקנות, להתייאש ולאבד את התקווה לגאולה,  כדאי שיקראו את “חד גדיא”. זה יסייע להם להיאזר בסבלנות.

איזו מסקנה אמור להסיק מי שקורא רק את חלקו הראשון של הפיוט? מה אמור לחשוב לעצמו אדם המביט בגדי שנטרף בידי חתול על לא עוול בכפו? כיצד אמור להגיב אדם הרואה את המים מכבים את האש ששרפה את המקל שהכה את הכלב שטרף את החתול שאכל את הגדי? האם לא ישאל את עצמו היכן הוא בעל הבירה? היכן הוא האבא שקנה את הגדי?

פיוט חד גדיא סודר בסופה של ההגדה, כדי ללמד את המקווים הבלתי נלאים שתקוותם אמיתית. שאין זו אשליה או חשיבה שנועדה לאפשר לנפש לשרוד. שאין הם מקווים לחינם. שיש דין ויש דיין, ובעיקר, שאם ימתינו בסבלנות יזכו לראות כיצד נפרע בעל הבית ממלאך המוות על שהרג את השוחט ששחט את הפרה ששתתה את המים שכיבו את האש ששרף את המקל שהכה את הכלב שאכל את החתול שהרג את הגדי. הוא ייפרע ממנו משום שהוא זה שקנה את הגדי בתרי זוזי. ואם בכל זאת מישהו יפגע בו, אבא ייפרע ממנו. אם לא במהלך ההגדה אזי בסופו של הפיוט המסיים אותה.

בפיוט חד גדיא, מבקש הכותב ללמד כי אין נברא עולם שאין בו חסרון. שאין נברא בעולם שאין מישהו חזק ממנו. אך גם ללמד, שיש אחד כזה.  הבורא האחד והכל יכול שאין בו חסרון, שאין חזק ממנו ושאין מונע לרצונו. ואם למרות גבורותיו התרחשו נוראות אלו בעולמו, לא יניח הבורא לרע להחריב את עולמו, ובסופו של תהליך עוד יזרח האור על הגדי ויגאל השם את עמו.

פיוט חד גדיא בסוף ההגדה, כדי להעניק כוח לבני ישראל להמשיך ולקוות. כדי לאפשר להם לקום מן האפר פעם אחר פעם, להתנער, ולהבטיח: “אנחנו לא ניכנע לייאוש. אנחנו נבנה מחדש את עולם התורה. אנחנו נקים דורות חדשים שיגידו ‘שמע ישראל’. אנחנו נהיה ה’לפיד’ שיאיר את החשיכה הזו!” כפי שהאמין הרבי הקדוש מקלויזנבורג זצ”ל.

זהו ההבדל בין האדמו”ר ובינינו, אמרתי לשמואל. בעוד אנו עסוקים ב”ואתה שונרא” או ב”ואתא מלאך המוות”, האדמו”ר כבר הגיע אצל “ואתא הקב”ה ושחט למלאך המוות”. וכש”אתא הקב”ה” מאיר אור גדול כל כך, שהגלות נעלמת, כשהיא נעלמת, אין ייאוש, וכשאין ייאוש, יש תקווה, וכשיש תקווה, אפילו עצמות יבשות קורמות עור וגידים.  

ההגדה נחתמת בפיוט חד גדיא. כדי ללמד שגם אם לפעמים העננים מכסים את השמים ולא מאפשרים לנו לראות את “ואתא הקב”ה” אלא רק את “ואתא מלאך המוות”, כדאי לנו בכל זאת להמתין לסופו של הפיוט לפני שאנו מסיקים מסקנות, ואם כך נעשה נזכה עוד השנה לחוג את חג הפסח בשמחה ולאכול מן הזבחים ומן הפסחים.

אתה צודק שמואל, אמרתי לו. זה לא נעים לחגוג ליל סדר כשאתא שונרא ומבקש לאכול לגדיא, אך אם נזכה להגיע ל”ואתא הקב”ה ושחט למלאך המוות” נוכל גם השנה לשיר “לשנה הבאה בירושלים” וגם לראות בבניינה.

חג שמח.