היא נגשה אלי לאחר סיום ההרצאה וסיפרה מעט על חייה,.והיא אשה קשת יום ומרת נפש, רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע, בן היה לה ואיננו כי לקח אותו אלוקים. בעל היה לה והלך אף הוא בעקבות בנו.
“הוא חזר בתשובה” אמרה.” בן 17 היה.. עם אור ראשון.. בדרך לסליחות.. משאית מחצה אותו, אפילו לא הצלחנו לזהות אותו. כמה נלחמנו בו אבל הוא היה עקשן.. למה???.. הוא היה צדיק.. אתה מבין?.. אצל מי לא הייתי.. רוצה לדעת למה.. רק למה.. זה הכל, שיגידו לי למה ואשתוק. הלכתי אצל רבנים גדולים, אמרו לי כל מיני דברים, אבל אני אמא, אני מרגישה שזה לא נכון” ואז נשבר קולה “אולי אתה יודע למה?”שאלה.
שאלה טעונה זו ושאלות דומות לה הינן שאלות לגיטימיות ואנושיות לחלוטין. ולא רק שאין לדחוק שאלות אלו אל תהום הנשייה אלא שמרגע שעלו במחשבתו צריך האדם לעסוק בהן וללבנן. אך שלושה תנאים בדבר.
בכדי לשאול “למה?”, צריך השואל לבחון את עצמו אל מי מכוון הוא את שאלתו. הכרחי הוא ששואל זה מכיר במציאותו של שופט כל הארץ, משום שאם אינו מכיר בו על מי ילין תלונתו? לתנאי זה כיון אברהם ע”ה באומרו “השופט כל הארץ לא יעשה משפט?”.
הכרח לוגי נוסף, הוא, הצורך להכיר בהשגחתו של השופט על ברואיו. זאת מסיבה פשוטה, אם לא משגיח השופט ח”ו על הנעשה תחת השמש, מקרה אחד יקרה את כולם.
על השואל גם להכיר את ספר חוקיו של השופט אשר על פיו ישפוט הוא את האדם. שאם לא כך איך ידע השואל מהי אמת המשפט?
רק מי שיש בו שלשה דברים אלו יוצא הוא ידי חובת הגיונו שלו.
עם קביעת כללים אלו מתברר לפתע מדוע אין בכלל צורך לענות בדברים של טעם, לכל אותם קנטרנים, מסיתים, ומדיחים המשתלחים בתורת ישראל ובשומריה. ואולי לזאת נתכוונו חז”ל באומרם: “ודע מה שתשיב לאפיקורוס”
אך אנן מה נאמר? שהרי ירד הדוד לגנו וליקט שושנים!
שאלת ה”למה” נובעת משני מקורות שונים בנפשו של אדם. יש וה”למה” נובע מן הלב, ופעמים מן השכל ואפשר שמשניהם גם יחד. שאלת הלב מן צער באה, מן החסרון שהשאיר אחריו ה”הולך” ורק הרופא לשבורי לב יחבש לעצמותם של שואלים אלו שהרי אינם שואלים אלא כואבים. ואיך יכולים אנו למלאות חסרונו של לב שבור קרו ומורתח?. לעומת זאת שונה היא השאלה כשהיא נשאלת מן השכל, כאן רוצה השואל להבין את כללי המשפט ואם יבין ושב ורפא לו.
בעוד מעיין הלב שואל “למה” ישאל השכל “על מה”, והבדל גדול יש ביניהן. בעוד ה”למה” הליבי יתרעם, ינסה ה”למה” השכלי להבין. ה”למה” מתריס הוא, לעומתו ה”על מה” מפשפש בעצמו ומחפש במה יתלה סרחונו, ואינו יודע במה לתלות צרתו, לא מחמת שזכאי בעיניו הוא, אלא מחמת חולייו הרבים.
הפיגוע הנורא שאירע בשבוע שעבר ברחוב שמואל הנביא בירושלים, הוצג בתקשורת כטראגי במיוחד, ואכן התמונות והעדויות מן התופת הרטיבו כל עין אנושית, גם עיניהם של מלומדי מלחמה זלגו דמעות, למרות שבאמת אינני יודע מהו “פיגוע טראגי במיוחד”,או “פיגוע קשה”, או “אירוע ירי”. המדד לנוראיותו של פיגוע, הוא נורא כשלעצמו. שאיני יודע אלו שושנים יפות יותר בעיניו של הרואה ללבב.
אך לאסון זה נתלווה כאב נוסף בשונה מאסונות אחרים, כאב ההסתר.
בין העיתונאים הרבים שסיקרו את האסון היה גם מי שניצל את הטראגדיה הזאת בכדי לירוק בבאר ממנה שתה. “כנראה שלא הועילה להם תפילתם” כך אמר. “מהכותל באו… היו דתיים… ילדים קטנים..”. כאילו אמר, נו מה תאמרו עכשיו? זה לא בפאב, זה בדרך מהכותל,נו..?
לאנשים מסוגו של לבלר זה לא צריך וגם לא ראוי להשיב שהרי אינם שואלים, הם קובעים.
אולם לשואלים שביננו , גילה ה”אור החיים” הקדוש טפח מכללי המשפט האלוקי, למרות שידועים הם לשונו של האור החיים מחדדת אותם וז”ל (כי תשא ל’): “כי בא הכתוב לגלות נסתרות לה’ אשר יעשה בעולמו, דבר שכל רואה יתמה, בהלקח איש צדיק, ישר, קודם זמנו יחצו ימיו, כמשפט המתחייב לאנשי דמים ומרמה, ויבהילו רעיוני האדם לחשוב אחד מב’ דרכים: או יכחיש בר מינן אושר הצדיקים, כי אין טוב בעמל האלוקים, או יחשוב, כי זה האיש מצפונו אינו כנגלה ממנו. על כן אמר ה’… אם תראה שיסתלק ראש בני ישראל בלא עת..הטעם הוא לפקודיהם. כי לצד חסרון ישראל, שנתחייבו, לזה אני נוטל את ראשם בעדם לכופר נפשם, שלא ימותו כל ישראל. ומעתה לא יחשוב אדם רע לא על המסלק למה ולא על המסתלק.”עכ”ל.
הערבות ההדדית הינה בסיס קיומו הרוחני של העם היהודי. היא איננה מליצית או פיוטית, היא ערבות לכל דבר. יש בה צד חיובי, משום שמגינה היא על החייבים, אבל היא גם מאוד מסוכנת, משום שהיא מחייבת את הזכאים.
זכות היא לבעלי חוב וחובה היא לבעלי זכות.
ערבות זאת נוקבת ויורדת עד התהום ממש, כפי שכתב השל”ה הקדוש בשם רבי מנחם הבבלי, (במצות השבת אבידה) וז”ל: “שלא להתעלם מהאבידה שנאמר: לא תוכל להתעלם טעם מצוה זו להודיע שאם אבידת ממון של חבירך חייבה תורה להשיבו כל שכן אבידת נפשו שאתה ערב פירעון, רצה מזה גובה רצה מזה גובה… שצריך אתה לעמוד על המשמרת לטרוח וליגע איך ישוב אחיך בתשובה, ולא תוכל להתעלם מפני העריבות ובשביל מצוות השבה מותר להכריזה בשבת, שאין היא בכלל לאו “מצוא חפצך”, חפציך אסורים אבל חפצי שמים מותרים, שהגאולה מתעכבת ותלויה בעבור התשובה… ולא תוכל להתעלם.” עכ”ל.
עריבות זו אינה עריבות רגילה. ערבות זו הופכת כל אחד מאיתנו ל”ערב פירעון”, ל”ערב קבלן” וזוהי משמעות המשפט המצמרר “רצה מזה גובה רצה מזה גובה” בערבות מסוג זה אין בעל החוב נדרש לפנות ללוה תחילה כדי לבדוק אם יש לו כדי תשלום חובו או לא, יכול הוא לילך מיד אצל הערב וליטול את חובו, ערב קבלן הוא וגם אנחנו.
מדברי רבותינו למדנו כי דורינו הוא דור עקבתא דמשיחא ועל תפקידו של דור זה כתב הרמב”ם בהלכות תשובה: “וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותם ומיד נגאלין”. זו כוונתו של השל”ה הקדוש בדבריו כי הגאולה מתעכבת ותלויה בעבור התשובה.
שומר המצוות בדור עיקבתא דמשיחא יאלץ להתמודד בשתי חזיתות, אם חייב הוא, מחמת מעשיו הפרטיים,הרי חייב הוא. ואם זכאי הוא, הרי “ערב קבלן” הוא לכלל ישראל וממילא הופך לחייב. ומי יערוב במצב מעין זה? במצב בו גם הזכאים חייבים הם?
את התשובה ניתן למצא במלא חריפותה במדרש משלי (פ’ו’): “בשעה שעמדו בני ישראל על הר סיני א”ל הקב”ה אם אני נותן לכם את תורתי מקיימים אתם אותה? אמרו לו: הן. אמר להם ערבים אני מבקש מכם, אמרו לו: שמים וארץ יעידו עלינו. א”ל: דבר שנתבטל הוא, אבל יש לי ערבים טובים, בניכם. אם מקיימים אתם אני מקיים את בניכם …”
אין ספק שצריך לדאוג לצביונה היהודי של מדינת ישראל ולכן חשוב כל כך לחוקק חוקים שישמרו על חוצותיה של המדינה היהודית היחידה בתבל ככזו. חשוב לאכוף את חוק החמץ אבל לא פחות חשוב לטכס עצה כיצד ניתן למעט את אוכליו. חוק השבת אף הוא בנפשינו ועל כן יש לדאוג שיאכף, אך בד בבד חובה עלינו להשקיע מעט מחשבה וממון כדי לנסות לצמצם את מספרם של מחלליה של שבת זו.
השגים פרלמנטריים, כגון: קיצוץ הקיצוץ בקצבאות הילדים, הוא דבר חשוב ואפילו חיוני. קיצוץ הקיצוץ בשנות הלימוד בסמינרים, אף הוא חשוב ובעיני אף נחשב להשג. קיצוצו של הקיצוץ לעולם הישיבות, הוא בודאי חשוב, הכי חשוב.
יחד עם זאת יש לזכור כי תפקידנו אינו רק לדאוג למצביענו ולאנשי שלומנו, יש לנו להתבונן גם אל העבר השני ולדאוג לו בדרך לגאולה, זו לא זכות זו חובה.
שהרי “רצה מזה גובה רצה מזה גובה”. לא תוכל להתעלם.
ומדה טובה מרובה …