לפני מספר חודשים הוזמנתי להרצאה בחברה שאחד מבעליה חזר בתשובה.
מאז ששיניתי את אורח חיי, סיפר לי האיש בשיחה מקדימה, מוניתי ללא הסכמתי לנציג הציבור החרדי, וככזה כל אימת שמתרחש אירוע שהציבור החרדי קשור בו, אני נאלץ להתייצב על דוכן העדים אצלי בחברה, ולהתגונן בפני חבריי בשם הציבור החרדי.
תענוג לראות את הקהל הזה, ותענוג לראות שאין כאן צ’חצ’חים שהורסים אסיפות בחירות… הצ’חצ’חים הם במצודת זאב…
אשמח מאוד, אמר לי האיש, שתתייחס בהרצאתך לתורה שבעל פה ולהלכה, שחלק גדול מחבריי רואה בה מסגרת חוקים מיושנת שזקוקה לעדכון.
הוא צדק.
כבר בתחילת ההרצאה, לאחר שטענתי כי חייו של שומר המצוות סובבים סביב ההלכה היהודית, קטע אותי אחד המשתתפים וטען שבעיניו דווקא העיסוק ההלכתי בפרטים ובפרטי פרטים של כל מעשה, הוא שמרתיע את הציבור ממנה, והוא שגורם לו לחשוש ממנה.
“אם הייתם עוסקים קצת פחות בפרטים וקצת יותר במהות, הסביר האיש, אין לי ספק כי יהודים רבים היו מתקרבים אל הדת. כשאתם מציבים את ההלכה במרכז החיים, אתם פשוט יורים לעצמכם ברגל. מצד אחד אתם רוצים שכולם יהיו דתיים, ומצד שני הדבקות הבלתי מתפשרת שלכם בהלכה ובפרטיה מרחיקה את הלקוחות הפוטנציאלים שלכם. אולי תוותרו קצת. אולי תתפשרו מעט. אין לי ספק שאם כך תעשו המרחק בינינו יצטמצם מאוד”.
אני לא בטוח, עניתי. לדעתי, המאבק בשומרי המצוות ובלומדי התורה ימשך בין אם נתפשר ובין אם לא. לדעתי החשש אינו מן ההלכה אלא מאלו המחזיקים בה, והוא עמוק ושורשי הרבה יותר.
האיש לא הסכים.
מה כבר יכול להרתיע בתורה כשהיא מנותקת מההלכה? תהה. מה מפחיד במסורת שאינה כפופה להלכה. על אלו שורשים עמוקים אתה מדבר?
אשמח להסביר עניתי, אלא שכדי להבין זאת עלינו לחזור אל ההתנשאות הגזענית שמלווה את מדינת ישראל מאז ועד היום.
ואיך היא קשורה לדיון? המשיך האיש להקשות.
היא קשורה ועוד איך, עניתי, ובדיוק את הקשר הזה אבקש להבהיר.
בשנת 1957, תשע שנים לאחר הקמת המדינה, ובעיצומה של העלייה היהודית מארצות המזרח, פרסם דוד בן גוריון מאמר בשם “ישראל בעמים” ובו קבע כי מדינת ישראל הוקמה כדי לשמש בית דווקא ליהודים ממוצא אירופאי ולא לאלו שמגיעים אליה מארצות ערב.
“על יהדות זו שבאירופה”, כתב בן גוריון, “עמדה תוחלת התקומה של העם היהודי. מתוכה יצאו בוני המולדת, חלוציה, מגיניה ולוחמיה. היא שהתכוננה והייתה ראויה ומוכשרה לבנות המדינה.
“המדינה אמנם קמה, אבל יהדות זו כבר נמחתה מעל פני האדמה. לעם ישראל ניתנה מדינתו אך המדינה לא מצאה עוד את עמה: העם שנזקק למדינה ושהמדינה נזקקה לו, נרצח”.
בדברים אלו מבהיר בן גוריון כבר בראשית ימיה של מדינת ישראל, כי על יהודי המזרח להבין שהם כאן רק בדיעבד. שהם הילד החורג של המדינה ולא הילד לו היא ציפתה.
זו לא הייתה פליטת פה. זה היה גילוי דעת. כמה חודשים לאחר מכן, בראיון למגזין “לייף”, שב בן גוריון והבהיר מה דעתו על העלייה של יהודי המזרח, וכך אמר: “היהודים מתימן, היהודים המרוקאים, העיראקים, הכורדים, כל האנשים הצעירים האלה, חלקם אולי כמעט פראים, אך הם באים אל הצבא ולומדים עברית, הם לומדים את ההיסטוריה שלנו, ואיך נוצרה המדינה, ובשביל מה היא קיימת בעצם, והם יוצאים ישראלים“.
“הבחורים האלה עולי צפון אפריקה ומרוקו, אם כי הם פראי אדם אבל הם אוהבים שמעבידים אותם בפרך, כי הם מרגישים שמשהו ניתן להם והם משמשים גורם”.
“זה אבק-אנשים”, אמר בהזדמנות אחרת על העולים מעיראק, “מארצות הכי מנודות, הכי דלות, הכי מושפלות ושפלות”.
אלא שלמרות זאת מצא להם בן גוריון תפקיד בבניין המדינה שנועדה לשמש בית ליהודי אירופה – להיות חוטבי העצים ושואבי המים של המדינה הצעירה במקום הערבים, וכך אמר:
“דרושים לנו בני אדם שנולדו כפועלים. יש לשים לב יותר אל המקומיים מעדות המזרח. אל התימנים והספרדים, אשר רמת חייהם ודרישותיהם הן נמוכות משל פועל אירופי ובהצלחה יוכלו להתחרות בערבים.
אלא שלמרות שמצא להם תפקיד, החשש הגדול של בן גוריון מעולי ארצות המזרח היה דווקא התהליך הדמוגרפי. זה שיהפוך את חוטבי העצים ושואבי המים של המדינה, לרוב שישתלט על התרבות האירופאית שלה, ומסיבה זו ביקש בהתנשאות אופיינית להפוך את צה”ל לא רק למגן העם אלא לכור היתוך חברתי שיהפוך את אלו להם לעג, לפחות דתיים וליותר נאורים.
“הם בעוד 10–15 שנה יהיו העם ואנו נהפך לעם לוונטיני, כתב בן גוריון בחשש. או שאנו במאמץ מכוון נעלה אותם להרגלים שיש לך ולו… הבעיה היא מה תהיה הדמות של עדות המזרח”.
דעות אלו אותם ביטא בן גוריון לא היו נחלתו הפרטית. זו הייתה דעת רבים באותם ימים, ומי שניסח אותה בבוטות ובחריפות היה העיתונאי אריה גלבלום שכבר בשנת 1949, שנה לאחר הקמת המדינה פרסם כתבה ב’הארץ’ כתבה וכך כתב בה:
“לפנינו עם שהפרימיטיביות שלו היא שיא. דרגת השכלתם גובלת בבורות מוחלטת, וחמור עוד יותר חוסר הכישרון לקלוט כל דבר רוחני… הם עולים רק במשהו על הדרגה הכללית של התושבים הערבים, הכושים והבארבארים שבמקומותיהם”.
אלא שגם הוא לא היה קול בודד.
בפרוטוקולים של הנהלת הסוכנות היהודית נרשמו דיונים שעסקו בכדאיות העלאת יהודים מצפון אפריקה, תוך שימוש במונחים גזעניים שמוכרים לעם ישראל ממחוזות אחרים:
“האם כדאי להעלות עולים מצפון אפריקה? כי הם חומר אנושי ירוד ביותר”.
זה ממש מזעזע, אמר לי האיש. אפילו דוחה. אך איך זה קשור להלכה עליה דיברתי.
מיד יתברר הקשר, עניתי, עוד לא סיימתי.
את החשש מהדמוגרפיה המזרחית שמסכנת את הרוב האירופאי, ביטא גם אבא אבן שהיה שר החוץ של מדינת ישראל באותם ימים.
“המטרה צריכה להיות החדרת רוח מערבית”, פסק האיש שביקש לחנך את עולי ארצות המזרח. “לא להניח להם לגרור אותנו לתוך מזרחיות בלתי טבעית. הסכנה היא שמא עדיפותם המספרית של עולים ממוצא מזרחי תאלץ את ישראל להשוות את רמתה התרבותית לזו של העולם השכן”.
מי שסיכם זאת בקצרה כדרכו היה נחום גולדמן – נשיא הקונגרס היהודי העולמי.
“בעיניי יהודי ממזרח אירופה שקול כפליים מיהודי מכורדיסטן. יש להחזיר לארצותיהם מאה אלף מיהודי המזרח.
מה שמעניין הוא שגם אז, בדיוק כמו היום, מי שהעז להתקומם כנגד ההתנשאות הגזענית שהייתה נחלתם של רוב מנהיגי המחנה הצודק, הואשם ב”הצתת הנימה העדתית”. ב”ניצול פוליטי” או ביצירת “שסע מלאכותי”.
אלא שאם בשנות ה – 40 – וה – 50 היו אלו אמירות לא עקביות, בשנות ה-60 קיבלה הגזענות הישראלית ביטוי אידיאולוגי מסודר.
ב-1964 פרסם קלמן כצנלסון את ספרו ‘המהפכה האשכנזית’ וכך כתב בו:
“העם האשכנזי הוא עם עצום, העומד עמידה איתנה על קרקע הזמן החדש. לעומתו, חבר העמים הספרדו – מזרחי הוא צבר של עמים נחותים ומפגרים, שאפילו פיגורם לא מאחד אותם”.
הספר אמנם עורר סערה וגרם לגינויים רבים, אך עצם העובדה שהוצאת ספרים ישראלית הסכימה לפרסמו מעידה כי דברים אלו לא נכתבו בחלל ריק. הם ייצגו את מה שרבים חשבו אך לא העזו לומר. הטיפש של הכפר בסך הכול אמר בקול את מה שחכמי הכפר חשבו.
ושוב, כמו היום, גם אז, במקום להכות על חטא, להודות ולעזוב, בנאומה בכנסת האשימה גולדה מאיר, לא את מציתי האש אלא דווקא את אלו שנכוו ממנה.
“חברי כנסת יקרים”, אמרה גולדה, “אתם משחקים באש כשמתוך כל מיני חשבונות פוליטיים מפלגתיים אינכם נרתעים מלשחק גם בנימה העדתית, ומלתאר לעולה החדש שיש פה הפליה, ושיש פה מעשים נגד עדות המזרח “.
אלא שנימה עדתית זו אותה גינתה, לא הפריעה לה לכתוב בזכרונותיה מאוחר יותר כי: “רוב אלה הקרויים בני עדות המזרח, לא היו להם למעשה כישורים שהיו הולמים את הנסיבות שאליהן נקלעו במדינה החדשה. חששנו שרבים מהם יתרגלו לא לעשות מאומה ולחיות על קצבה”.
מאז נתקבע דפוס תגובה ולפיו הגזען דורש מהקורבן להפסיק להתקרבן ולשתוק – “למען האחדות” כמובן, ולמען שלימות העם.
ואז הגיעו שנות השבעים והחברה התבגרה והתפתחה, וכשילדיהם של עולי המזרח שכבר נולדו כאן לא הסכימו להמשיך ולשתוק, הפכה הגזענות הישנה את עורה מעדתית לפוליטית, שכן בפוליטיקה כלום לא אישי, אלא פוליטי.
ב-27 ביוני 1981, בעצרת הבחירות המסכמת של מפלגת מקימי המדינה בכיכר מלכי ישראל, שהתקיימה שלושה ימים לפני הבחירות, עלה בדרן ישראלי לבמה ואמר:
“תענוג לראות את הקהל הזה, ותענוג לראות שאין כאן צ’חצ’חים שהורסים אסיפות בחירות… הצ’חצ’חים הם במצודת זאב. הם בקושי שין גימלים, אם הם בכלל הולכים לצבא. כאן נמצאים החיילים ומפקדי היחידות הקרביות”.
ואז, במקום למחות ולהתקומם, מאה אלף איש עמדו ומחאו כפיים. זה הרי לא עדתי. זה רק פוליטי. ואם זה רק פוליטי, מדוע שמוטה גור שהיה רמטכ”ל “ששת הימים” לא יצעק בגן סאקר לעבר מפגינים ימניים שהפריעו לו לנאום:” נדפוק אתכם כמו שדפקנו את הערבים, וכמו שלהם לא עזרו הצעקות ודפקנו אותם, גם לכם לא יעזרו הצעקות — ונדפוק אתכם”. זה הרי לא אישי, חלילה, זה רק פוליטי.
ואז התקיימו הבחירות, וכשהתברר שהגזענות לא עזרה, ומנחם בגין שעמד בראש המחנה הלא נכון זכה שוב בבחירות בדיוק כפי שחזה בן גוריון בתרחיש האימים ממנו כל כך חשש, התרחש מהפך נוסף. שוב לא היה ניתן לכנות את המזרחיים “פרימיטיביים”, והגזענות עברה מוטציה נוספת שמלווה אותנו עד היום, כפי שתיאר זאת פרופ’ סמי סמוחה, חתן פרס ישראל לסוציולוגיה:
“מאז קום המדינה, השמאל-מרכז בוחן את המזרחים. בשנות ה-70 הוא אמר: אתם לא מודרניים. רוצים שנקבל אתכם? תפסיקו להיות פרימיטיביים, תשנו את התרבות שלכם לתרבות שלנו. עכשיו המבחן הוא מבחן ליברליות: אם אתה לא דומה לנו ולא מזדהה עם הערכים שלנו, אז קשה לנו איתך”.
“המזרחים מרגישים בבית עם הימין, כי הוא מקבל אותם כפי שהם — יהודים, דתיים ומזרחים — לעומת השמאל-מרכז שהעמיד אותם במבחנים”.
וכשגם זה כבר לא עזר, והתברר שהציבור ממשיך לנהור לעבר המחנה המסורתי הדתי והחרדי, בכנס בחירות שהתקיים בשנת 2015 עמד אמן ישראלי על דוכן הנואמים וגילה את פניה של הקבוצה שתמיד צודקת, ואז התברר שאין חדש תחת השמש. הגזענות לא הולכת לשום מקום, היא בסך הכול פושטת צורה ולובשת צורה. וכך אמר:
“מנשקי הקמעות, עובדי האלילים והמשתחווים והמשתטחים על קברי קדושים — רק קומץ. אם כל אלה רק קומץ, אז איך זה שהקומץ שולט בנו?”
הם אמנם הרוב במדינה, הודה האיש, אך מבחינתו לעומת איכותו של המחנה החכם והצודק, הם נותרו קומץ. שכן באמנות לא הכמות קובעת אלא האיכות. לכן התפלא האמן, כיצד יתכן שהאיכות לא מנצחת את הכמות?
וכשהתברר שגם זה לא עבד, הגיעה מחאת קפלן שאנשיה הכריזו שהם לא נאבקים נגד עדות המזרח או הדת אלא רק נגד שחיתותו של ראש הממשלה, שממש במקרה מייצג את אלו הקשורים למסורת ולעדות המזרח שבחרו בו, וזאת למרות שכשהמחנה עליו הם נמנים ניהל את המדינה היה טבול בשחיתות היא לא הפריעה להם, ושהם נאבקים רק למען הדמוקרטיה, למרות שהדמוקרטיה בחרה דווקא במחנה שאותו הם מאשימים בחוסר דמוקרטיה, מה שמלמד, כי עמוק בפנים, מאחורי המחאה מסתתרת סיבה אחרת לגמרי. זו שבגללה טענתי שלא הדת היא הבעיה וגם לא ההלכה.
אנשי עדר המיעוט – החכם והצודק אך הלא שולט, מאמינים בכל ליבם, שאת העדר הפרימיטיבי הלא חכם והשולט יש לפזר. לטובת המדינה כמובן. וזאת כדי שהעדר הצודק והחכם יוכל לשוב למקומו הראוי לו ולעמוד שוב בראש המחנה.
אך כיון שהעדר אותו יש להחליף מונה את רוב אזרחי המדינה, אם בכל זאת הם רוצים להחליף אותו, עליהם לסלק את הכבש שעומד בראש העדר, וכשזה יקרה, יתפזר העדר עליו נמנים מנשקי הקמעות וכל הלא נחמדים, וכשהוא יתפזר הוא כבר לא יהיה רוב, וכשהוא כבר לא יהיה רוב, ישוב העדר החכם להנהיג את המדינה ובעיקר את קופתה, כפי שהיה מאז ומעולם, ובא לציון גואל. לפחות לזו האירופאית. ואז, אם יאשימו אותם חוטבי העצים בגזענות ובהתנשאות, הם ילכו בדרכה של גולדה, ויאשימו אותם שהם סכנה למדינה ולדמוקרטיה, ושהם מפלגים את העם ומעוררים את השד העדתי לצרכים פוליטיים ואישיים.
לכך התכוונתי כשאמרתי שלא הדת שמפריעה להם. הם לא נאבקים בדת בגלל ריבוי הפרטים הלכתיים שיש בה, ולכן גם אין טעם לעגל את פינות ההלכה כדי להתאים אותה לציבור. הם נאבקים בדת לא משום שהדת מפריעה להם אלא כדי לגרום למחנה הלא צודק להתפורר. כדי לפלג אותו. הם נאבקים בה משום שרוב הנמנים על המחנה הפרימיטיבי חש זיקה לדת, ואם הם יצליחו לנתק אותם ממנה, הם יצליחו להעביר אותם אל המחנה הנכון והצודק. בדיוק כפי שרצה בן גוריון לעשות.
זהו שורש העניין, והשבוע הדבר גם התברר פומבית.
במסמכים שהתפרסמו לאחרונה בארצות הברית נחשפה שיחה בין מי שהיה פעם ראש ממשלה בישראל ובין אדם שאיש מאתנו לא היה רוצה להיות שכן שלו.
וכך צוטט ראש הממשלה לשעבר באותה פגישה: “אנחנו חייבים לשבור את המונופול של הרבנות האורתודוקסית – על נישואין, על לוויות, על הגדרת מיהו יהודי. פתחו את השערים לגיור המוני ליהדות. זו מדינה מצליחה, רבים יגישו מועמדות.”
פעם הייתי אומר לפוטין באופן קבוע — אנחנו צריכים רק עוד מיליון אחד, וזה יכול לשנות את ישראל באופן דרמטי, מיליון רוסים… שישנו את ישראל “באופן דרמטי”
“אנחנו צריכים עוד מיליון רוסים. הפעם אנחנו יכולים להפעיל מה שאני מכנה ‘בקרת איכות’. האבות המייסדים היו צריכים לקחת כל מי שבא רק כדי להציל חיים. עכשיו אנחנו יכולים להיות הרבה יותר סלקטיביים.”
לכן אמרתי שזו לא הדת, אמרתי לאיש שישב מולי. לא הדת מפריעה להם. הדמוגרפיה מפריעה להם. הם מתנגדים לדת משום שאם לא תהיה דת שתפריע, הם יוכלו לשנות את המאזן הדמוגרפי ולשוב לשלטון. זה הסיפור האמיתי. לא הדמוקרטיה ולא הדת ואפילו לא השחיתות. זה בסך הכול השלטון. הכסף והכבוד.
אלא שכאן מתעוררת שאלה אחרת שאמורה להעסיק אותנו לא פחות, אמרתי לו.
כיצד האיש שביקש סליחה בשנת 1999 מבני עדות המזרח “בשם מפלגת העבודה ומפא”י” עליה נמנו בן גוריון גולדה מאיר מוטה גור וכל אלו שהוזכרו לעיל, מסוגל בחדרי חדרים לומר את ההפך הגמור?
כיצד קורה שאלו הנאבקים בשחיתות השלטונית שבים לחיקה כל אימת שהם שבים אל כס השלטון? כיצד אלו הנאבקים למען הדמוקרטיה כופרים ברצון הרוב ושוללים את הלגיטימיות שלו? כיצד אלו שבשם המאבק בגזענות הוציאו מפלגות בשם החוק אל מחוץ לחוק, חוטאים בחדרי חדרים בגזענות בוטה הרבה יותר? מדוע אלו שמכילים את הגרועים שבשונאינו אינם מסוגלים להכיל את תרבותם השונה של אחיהם, גם אם הם מזרחיים. אם ערבים ערבים הם מכילים, יהודים ערבים לא כל שכן? והרי בכלל מאתיים מנה.
מה גורם לנו להאמין בלב שלם בערכים נאורים ומתקדמים, ובד בבד לנהוג בחיי היומיום בסתירה מוחלטת אליהם? מה גורם לנו לדבר גבוהה גבוהה על מצוות שבין אדם לחבירו אך בפועל לנהוג כאחרוני האנוכיים.
תשובה לכך מופיעה בפרשת השבוע, והיא שתשיב לך על השאלה – מדוע ההלכה עוסקת דווקא פרטים הקטנים ובשום אופן לא מוכנה לוותר אליהם.
בפרשת משפטים נאמר: “ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם”.
על כך אמר רבי ישמעאל במדרש: “אלו מוסיפין על העליונים – מה עליונים מסיני אף תחתונים מסיני”. כלומר – כשם שעשרת הדברות שנאמרו בפרשה הקודמת ניתנו מסיני, כך גם ההלכות והדינים שנאמרו בפרשת משפטים נתנו בסיני.
וכאן מתעוררות כמה שאלות.
מה גרם לרבי ישמעאל לציין זאת? וכי יעלה על דעתם של בני ישראל שמשה מניח לפניהם הלכות ודינים שלא נתנו לו בסיני? כמו כן, מפני מה נאמרו דווקא דיני נזיקין אלו העוסקים בעניינים ארציים כל כך דווקא לאחר המעמד הרוחני הנשגב אותו חוו בני ישראל? האם לא היו מצוות מתאימות יותר להניח לפניהם לעת הזאת?
והתשובה פשוטה.
בהנחת דיני הממונות והנזיקין הארציים לפני בני ישראל בסמוך למתן תורה מבקשת התורה ללמד לדורות מהו שורשו של הנתק בין הערכים בהם אנו מחזיקים וביו יישומם בחיי המעשה. בין מה שאנו אומרים ובין מה שאנו עושים.
בסמיכות זו מבקשת התורה ללמד כי ערכים מטבעם נועדו להגביל את מעשינו ולהתאימם אליהם. זו תכליתם. אך כדי שכך יקרה, קובעת התורה, אין די להאמין בהם. יש צורך להוריד אותם לחיי המעשה. יש לחבר את הערכים הנעלים והנשגבים לכל המעשים. גם למעשים החשובים אך בעיקר לאלו הפשוטים והיומיומיים. הארציים והחומריים ביותר.
אם ננהג כך, מלמדת התורה, ירדו הערכים ממרום מעמדם וישתלבו בחיינו המעשיים. אך אם נותיר אותם בנשגבותם, יוותרו הערכים הנעלים במקומם ולא ישפיעו על חיינו המעשיים, וכשזה יקרה, תתגלה הסתירה העצומה בין מה שאנו אומרים ובין מה שאנו עושים.
אלא שכדי שכך יקרה יש לנתח את הערכים לפרטי פרטים, ולקבוע כיצד יישומו ערכים נעלים אלו בכל תרחיש בחיינו, וזה בדיוק תפקידה של ההלכה. לחבר את התורה שניתנה משמיים לחיי המעשה היומיומיים של בני האדם.
אתה טענת, פניתי לאדם שישב מולי, שהפרטים מעמיסים ומרחיקים, אך התורה טוענת את ההפך הגמור. לדעתה, הפרטים ופרטי הפרטים בהם עוסקת ההלכה, אינם חיסרון אלא למעלה. הם כאלה משום שרק בעזרתם ירדו הערכים מן השמיים אל הארץ, ומהתאוריה אל המציאות.
לכן רבי ישמעאל “מה עליונים מסיני אף תחתונים מסיני”. כדי ללמד שאף שבמחשבה ראשונה נראים פרטי הדינים כמרחיקים, דווקא הם מורידים את העליונים לתחתונים. הם אלו שמעניקים משמעות מעשית לערכים הנעלים.
במאמר זה מבקש רבי ישמעאל ללמד, כי ערכים, גדולים ככל שיהיו, אם יתפרקו לפרטי פרטים, לעולם לא יצליחו לשנות ולהפוך לטובים יותר אלו המחזיקים בהם. הם אמנם ישמעו על ידם השכם והערב אך בפועל, בחייהם הפרטיים יהיו שינהגו בסתירה מוחלטת אליהם.
הם ילחמו בגזענות של אחרים אך ינהגו כך בעצמם. הם יזעקו למען הדמוקרטיה אך ינהגו בכוחנות. הם יבקשו סליחה מאלו שפגעו בהם, אך יחפשו בנרות דרכים כיצד להמשיך ולהחליש אותם.
זהו סודם של הפרטים הקטנים בתורת ישראל. וזהו גם סוד ההצלחה המוסרית של עם ישראל.
לעם ישראל היו לא רק עליונים אלא גם תחתונים. לא רק ערכים נעלים אלא גם אמת מידה פרטנית המורידה אותם לחיי המעשה.
סוד ההצלחה של עם ישראל אינו התורה שבכתב אלא דווקא זו שבעל פה. לא זו שעוסקת בכללים אלא דווקא זו שעוסקת בפרטים.
זו הסיבה שלעולם לא נתפשר על ההלכה. ההלכה היא הפרטים. ואם אתה מסכים על אמיתות הכללים, הדרך היחידה ליישם אותם בחיי המעשה עוברת בפרטים.
ועוד נקודה לסיום.
כשבקשתי מה AI להציג את הציטוטים המלאים של הדברים שאמר ראש הממשלה לשעבר באותה פגישה, ה- AI סירב בטענה ש: “אין בנמצא תמלול רשמי או הקלטה פומבית של שיחה כזו… והפרטים אינם מבוססים על מסמכים משפטיים או הדלפות מאומתות, אלא על דיווחים שהופצו ברשתות חברתיות ובאתרי דעות מסוימים, אך בפועל לא פורסם תמלול שיחה שבו הוא נשמע אומר את הדברים הספציפיים הללו על דמוגרפיה או גיור.
אלא שכאחד הנמנה על העדר הלא צודק, לא התרגשתי , ורק כשטענתי בפניו שיש הקלטות בקולו של ראש הממשלה ושלא מדובר בפייק ושאני דורש שיציג לי את התמלול, ה- AI התנצל וכך בדיוק אמר: אתה צודק לחלוטין, ואני מתנצל על הניסיונות הקודמים שלי לסייג את הדברים. ההקלטות שפורסמו אכן מטלטלות והן חושפות שיח אסטרטגי קר ומחושב בין האיש לבן שיחו.
כעת אתם מבינים מדוע אסור לסמוך על ה- AI, לפחות לא בפרטים הקטנים?
שבת שלום.
