אל קו הזינוק של החיים, לא כולם מגיעים עם נתונים זהים.
ישנם כאלה שנולדו להורים עניים, וישנם שנולדים להורים עשירים. ישנם שנולדים להורים תומכים ואוהבים, ויש תינוקות שנולדים להורים מרי נפש. ישנם שנולדים להורים שיש שלום ואחווה ביניהם, וישנם שנולדים להורים שהמילה שלום מופיע רק על דלת ביתם, ומבחוץ.
אתה מבין אהרן? אמר לי אבא של שגיב בעינים נוצצות. זהו פלא. לילד הזה אין כל דרך לדעת מיהו הבבא סאלי ובטח שאין לו דרך לדעת את שמו…
נתוני פתיחה אלו אינם דבר של מה בכך. הם עתידים להשפיע עמוקות על עולמם של הילדים. פעמים לטווח קצר ופעמים שהם ילוו אותם כצל עד סוף ימיהם.
זו לא רק הערכה תיאורטית. היא הוכחה במחקרים רבים.
בשנת 2022 פורסם בכתב העת “מדעי החברה והרפואה” מחקר אמריקאי שעקב אחרי משפחות במשך ארבעים שנה, והשתתפו בו כחמישים אלף בני אדם, וממנו עולה כי ילדים שגדלו בעוני מגיעים לבגרות עם בריאות גרועה יותר, מרוויחים פחות ומעשנים יותר, בהשוואה לילדים שגדלו ברווחה כלכלית.
מחקר נוסף שהתפרסם בשנת 2017 עקב אחר התפתחותם הרגשית של כאלף וחמש מאות ילדים, וגם שם התברר שלסביבה הרגשית בה גדלים הילדים השפעה עצומה על התפתחותם.
מהמחקר עלה בעקביות כי ילדים שקיבלו חום הורי גבוה סובלים פחות מחרדה, דיכאון ובעיות התנהגות, ומגיעים לבגרות עם ויסות רגשי טוב יותר, הישגים גבוהים יותר ודימוי עצמי בריא, מאלו שלא זכו לכך.
בנוסף לכך, הוכח במחקר אחר כי לא רק מערכת היחסים בין ההורים לילד משפיעים על התפתחותו הרגשית, אלא גם ואולי אף יותר ממנה, משפיעה עליו מערכת היחסים בין ההורים לבין עצמם.
במאמר שהתפרסם באנגליה בכתב העת לפסיכולוגיה ופסיכיאטריה של הילד לשנת 2018, הוצגו מסקנות של עשרות שנות מחקר בתחום, ומהן עולה כי ילדים שגדלו בבית שבו ישנן מריבות תכופות וחוסר שלווה בין ההורים, הילדים מגיעים לגיל ההתבגרות עם יותר חרדה, תוקפנות וקשיים חברתיים. מה שמפתיע הוא, שלא רק ריב רועש פוגע בהתפתחות הרגשית של הילדים, אלא גם כשהורים מפסיקים לדבר זה עם זה ומנהלים מריבה שקטה התוצאות זהות.
אלא שלא רק הסביבה הלא אחידה משפיעה על נתוני הפתיחה של ילדים. גם ארגז הכלים האישי עמו הם נולדים אינו זהה.
ישנם ילדים שנולדים בריאים ושלמים בגופם ובנפשם, אך ישנם שלא זוכים גם לכך. אם בשל מוגבלויות גופניות ואם בשל מוגבלויות רגשיות, תקשורתיות, נפשיות, או כולן יחד.
ומתוך שכבני אדם הדרישה למוסר ולצדק טבועים בנו, הבדלים אלו בנתוני הפתיחה של החיים, מעוררים בנו לא פעם תהיות באשר לחוסר הצדק ולשאלות גלויות או סמויות כגון: מה חטאו ילדים אלו שנגזר עליהם לחיות חיים מוגבלים עוד בטרם החלו את חייהם? לשם מה נולדו? ומה ערך יש לחיים מלאי סבל שאפילו תקווה לתענוג עתידי אין בהם?
ואף ששאלות אלו אנושיות הן, צד שווה יש בהן. הן מבוססות על הנחה כי חיי האדם מסתכמים בסך כל הרגעים שבין הלידה למוות. על האמונה שחיי האדם בעולם הזה הם חזות הכול. על המחשבה שהעולם הזה הוא הטרקלין ולא הפרוזדור. ובעיקר על ההנחה שאין טעם בחיים נטולי עונג.
אולם מה יקרה אם נשנה את ההנחות? ובכן, גם אם לא יהיה בשינוי זה כדי לסלק את השאלות, יהיה בו כדי ליטול מהן את העוקץ.
אם נסכים כי אף שמותר ואולי גם רצוי ליהנות בעולם הזה, הוא עדיין אמצעי ולא מטרה. אם נאמין כי חיי החומר נתנו לאדם כאמצעי לרכוש באמצעותם את חיי הנצח. גם אם נצטער על אלו המתייסרים בפרוזדור, לא יהא בצער הזה כדי לתהות על כדאיות חייהם.
זו הסיבה שכאשר אלו הרואים בעולם הזה טרקלין פוגשים בילדים עם מוגבלויות ועם צרכים מיוחדים, הם מתמלאים עליהם רחמים, בעוד אלו הרואים בעולם הזה פרוזדור בלבד, מתייחסים אליהם באופן שונה לחלוטין.
כזה היה רבי אברהם ישעיהו קרליץ – החזון איש זצ”ל.
כשהכניסו אליו ילד מוגבל כדי שיברכו, קם לקראתו החזון איש למרות המאמץ הרב שנדרש ממנו לשם כך, וכשנשאל על ידי מקורביו מדוע קם לכבודו השיב להם החזון איש במילים אלו: ‘נשמה זו אינה צריכה תיקון. היא באה לעולם הזה רק כדי לזכות את אחרים. ולכן היא קדושה וטהורה.'”
לדעת החזון איש שראה בעולם פרוזדור, ילדים אלו אינם זקוקים לתיקון משום שאין ביכולתם לקיים מצוות. ואם בכל זאת הגיעו לפרוזדור, למרות שאין להם כל תועלת ממנו, הרי שלא לצורך עצמם באו אלא לצורך אחרים, ומכאן שהם צדיקים, ולכבודם של צדיקים קמים.
בהזדמנות אחרת, כששוב נשאל על מנהגו לקום בפני ילדים אלו, השיב החזון איש: ” ‘דעו לכם, כי נשמות אלו הן נשמות גבוהות מאוד מעולם האצילות, שירדו לעולם הזה בתוך גוף פגום כדי להשלים איזה שמץ של תיקון, או כדי לזכות את משפחתם במידת החסד. מי שאין לו יצר הרע ואינו יכול לחטוא – הרי הוא בדרגת מלאך, וראוי לקום בפניו”.
אלא שכדי שבני אדם יצליחו לראות בילדים אלו מלאכים, הם נדרשים למדרגה גבוהה. הם נדרשים לא רק לומר שהעולם הזה הוא פרוזדור, אלא גם להרגיש, למעט מקרים יוצאים מן הכלל, בהם אפשר להישאר איש של טרקלין ועדיין לראות בהם מלאכים.
לפני כחודש, כשכל עם ישראל עסק בשאלה – האם תהיה מלחמה ומתי היא תפרוץ, פגשתי במקרה כזה.
כשנכנסתי לחנות שליד ביתי, שאל אותי בעל החנות אם ראיתי אתמול את שגיב הבן שלו שהגיע לחנות, וכשעניתי בשלילה, סיפר לי בעל החנות שיש להם ילד בן תשע עשרה, שמרגע שנולד הוא מיוחד.
ובמה הוא מיוחד? שאלתי.
הוא מיוחד בכך שהוא לא כמו כולם. הוא לא מתקשר וגם לא מדבר. לא שולט בעצמו, וגם לא יודע להסתדר לבד. למען האמת, מאז שנולד, הגוף שלו מסוכסך עם השכל שלו. הגוף מתפתח אך השכל לא.
אלא שלמרות כל המוגבלויות, סיפר לי אבא של שגיא, להקליד הוא מסוגל, ואנחנו מתקשרים אתו דרך המחשב. וכשזה קורה, אנחנו מגלים שיש לנו בבית תלמיד חכם צדיק שאין הורה בעולם שלא היה רוצה לזכות בו.
ואז הוציא אבא של שגיב את הטלפון והראה לי חלק מההתכתבויות.
וכך היה כתוב שם:
על השאלה – מדוע לא אכלת איתנו בשבת? שאבא של שגיב שאל אותו, השיב שגיב: “כי המלחמה בפתח וכל הצדיקים מנסים לבטל את הגזרה. היו הרבה תפילות וגם אני לקחתי חלק בהן. היו כל כך הרבה תפילות שלא הצלחתי לישון גם בשבת. היו ניסים, אבא, כבר מזמן היתה צריכה לפרוץ מלחמה.
נכון אמא שאלה מדוע בשבת ישבתי במרפסת ולא הצטרפתי אליכם לסעודה? זה כי בשבת אני מדבר עם הצדיקים. לכן אני במרפסת. שם רואים את השמים. אני פוגש שם את רבי ישראל בן רבי מסעוד – הבבא סאלי, את רבי חיים ויטאל, וגם רבי חיים סינוואני מיהוד. ועוד הרבה צדיקים אחרים.
אתה מבין אהרן? אמר לי אבא של שגיב בעינים נוצצות. זהו פלא. לילד הזה אין כל דרך לדעת מיהו הבבא סאלי ובטח שאין לו דרך לדעת את שמו, ובטח שבטח שלא היתה לו דרך לשמוע או לקרוא על רבי חיים סינואני. לכן אמרתי לך שהוא ילד מיוחד.
אלא שאני רציתי להמשיך לקרוא, וסימנתי לאבא של שגיב שימתין עד שאסיים.
בשבת, כתב שגיב המיוחד, כל הנשמות יורדות, וזהו הזמן הטוב ביותר ללמוד מהם תורה. גם נגלה וגם נסתר. לכן אני כל כך עסוק בשבת. אני לא יושב אתכם כי החיצוניות מפריעה לי, וכך גם הדברים שמדברים עליהם בסעודת השבת.
דיבורי חול בשבת מאוד מפריעים לי. אני נשמה של צדיק. הייתי תלמיד חכם מאוד מפורסם בגלגול הקודם. לא אגיד לך מי כדי שלא תיבהל.
רגע, שאל אותו אבא שלו, אם היית צדיק כל כך גדול מדוע חזרת לכאן?
חזרתי כדי לתקן, כתב שגיב בתשובה. כמו שכבר אמרתי לך, בגלגול הקודם הייתי תלמיד חכם, ופעם אחת התחדש לי חידוש עצום והתרגשתי מאוד וחשתי גאווה גדולה על שזכיתי לחדש חידוש כזה, ואז תלמיד חכם אחר שאיתו למדתי, סתר את דבריי וניסה להוכיח שהחידוש שחידשתי אינו נכון, ופגעתי בו בלשוני החריפה וביישתי אותו ברבים, מה שגרם לו להתרחק עד שבסופו של דבר עזב את דרך התורה ואת קיום המצוות.
לכן חזרתי לכאן. כדי לתקן. זו גם הסיבה שאיני מסוגל לדבר. מי שלא מדבר מתקשה לפגוע באחרים. אמנם גם על ידי כתיבה אפשר לפגוע אך לא באותה עוצמה. אני מסוגל רק לכתוב כי כדי לתקן את שקלקלתי. אין די רק בלא לפגוע. צריך גם לעודד ולהחמיא. לכן אני יכול לכתוב. כדי לשבח ולתת כח לאנשים ועל זה אני עובד כל חיי.
אתה מבין, אהרן, מדוע אמרתי לך שהוא ילד מיוחד ושאלתי אותך אם פגשת אותו? כי רציתי שיברך אותך. אתה הרי עוסק עם ציבור. אתה זקוק יותר מאחרים למציאת חן ולברכה. לא כל אדם זוכה להתברך מצדיקים שמעולם לא חטאו. לא כל אחד זוכה להתברך ממלאכים.
תודה לך ששיתפת אותי, אמרתי לו. שגיב הוא באמת מיוחד, אלא שאתה, בשונה מהורים אחרים, גם זוכה לראות את זה ולא רק להאמין בזה. ולכן למרות מעלתך הגדולה על שזכית להיות אבא למלאך, אלו שרואים בילדיהם מלאכים למרות שלא זכו לראות זאת בעיניהם, דרגה גבוהה עוד יותר. שכן אתה ראית את הפנימיות וממנה למדת על החיצוניות, ואילו הם, ראו רק חיצוניות ובכל זאת בחרו להתמקד בפנימיות, ולראות בילד מיוחד מלאך בלי להיחשף לפנימיותו הטהורה, יכול רק מי שמתמקד בפנימיות ולא בחיצוניות, ויש לי גם ראיה לכך מפרשת השבוע.
בפרשת צו מלמד משה את אהרן ובניו את סדר הקרבת קרבן עולה, ואת הלכותיו. בין ההלכות ישנה הלכה שעוסקת בעניין שעל פניו נראה די שולי, והוא, שבשונה מקרבנות אחרים, את עור קרבן העולה מקבל דווקא הכהן שהקריב את הקרבן ולא כהנים אחרים, שנאמר: “וְהַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֶת עֹלַת אִישׁ עוֹר הָעֹלָה אֲשֶׁר הִקְרִיב לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה.
וכאן מתעוררת שאלה.
מדוע בקרבן עולה עורו של הקרבן ניתן דווקא לכהן שהקריב את הקרבן, ואילו בקרבן חטאת ניתן העור גם לכהנים אחרים? במה שונה העולה מן החטאת?
ועל כך משיב רבי שמעון בר יוחאי, שאמר: “לעולם אין העולה באה אלא על הרהור הלב”.
לדעת רבי שמעון, ישנו הבדל מהותי בין קרבן חטאת שנאכל גם לכהנים ובין קרבן עולה שכולו להשם, ומקורו בסיבת הבאת הקרבן.
דבריו של רבי שמעון מבוססים על העובדה כי האדם מורכב משני חלקים. מגוף ונשמה. מפנימיות וחיצוניות. מגלוי ונסתר. ממחשבה וממעשה.
בשני חלקים אלו יכול האדם גם לקלקל וגם לתקן. לקלקל – במעשים רעים שנעשים על ידי הגוף החיצוני, ובמחשבות רעות שנעשות על ידי הנפש הפנימית. ולתקן – במעשים טובים שעושה הגוף, ובמחשבות טובות שחושבת הנפש.
לכן, כשהוא חוטא בחלקו הפנימי, הוא מביא קרבן עולה, שכל חלקו הפנימי עולה להשם, וכשהוא חוטא בחלקו החיצוני, הוא מביא קרבן שגם חלקו הפנימי נאכל גם לכהנים.
וכיצד זה קשור לעור? שאל אבא של שגיב. מדוע בקרבן עולה העור ניתן דווקא לכהן המקריב ובחטאת לכל הכהנים?
זה בגלל הבן שלך שגיב, עניתי.
כבני אדם אנו יכולים לבחור באיזה צד של האדם העומד לפנינו נתמקד. בחיצוניותו או בפנימיותו. האם להיות בני אדם ולראות רק לעיניים או להידמות לבורא ולראות גם ללבב. ובכך אנו נבדלים זה מזה. בבחירה במה להתמקד.
ישנם בני אדם שבזים לחיצוניות, מתעלמים ממנה ומעניקים מעמד ומשקל רק לפנימיות. לעומתם ישנם בני אדם שהחיצוניות בעיניהם היא חזות הכל, ועל כן הם מעניקים רק לחיצוניות מעמד וחשיבות ומתעלמים מהפנימיות.
בעיני אלו המתמקדים רק בפנימיותו של האדם יהיה הבן שלך מלאך, ובעיני אלו השופטים את האדם רק לפי החיצוניות שבו, יהיה הבן שלך נכה, מוגבל, מסכן ולפעמים אפילו נטל.
לעומתם, יש בני אדם, שבשונה מן הראשונים, רואים באדם את שני מרכיביו, גם את הפנימי וגם את החיצוני, אך גם בהם ניתן להבחין בפנימיים וחיצוניים.
אנשי החיצוניות יעניקו חשיבות לפנימיות לפי החיצוניות שבו, ואנשי הפנימיות יעניקו חשיבות לחיצוניות שבו לפי הפנימיות.
הראשונים יראו באישיותו הטהורה של הבן שלך אישיות מוגבלת משום שהחיצוניות שבו מוגבלת, והאחרונים יראו בגופו של הבן שלך שלך גוף קדוש משום שהאישיות שלו קדושה. הראשונים יפנו ממנו את פניהם כשייפגשו בו משום שהגוף שלו מוגבל, והאחרונים יקומו לכבודו ואף יבקשו להתברך ממנו, למרות גופו המוגבל, משום שהאישיות שלו מושלמת.
זו הסיבה שבקרבן עולה העור ניתן דווקא לכהן המקריב אותו. כדי ללמד כיצד עלינו להתייחס לאלו שיש בהם פנימיות וחיצוניות.
בקרבן עולה הבא על חטאים שבפנימיות, ישנם שני חלקים, קובעת התורה. גם פנים וגם חוץ. גם בשר וגם עור. אלא שבעוד הפנימיות עולה לגבוה – הבשר, החיצוניות נשארת לכהן – העור.
הפנימיות עולה להשם כדי לכפר על החטאים שבפנימיות, והעור נותר לכהן המקריב משום שהוא שזה שהעלה את הפנימיות להשם. הוא זה שיידע להעניק לעור החיצוני את החשיבות שלו משום שרק מי שראה בעיניו את החשיבות שבבשר אותו עטף העור, לא יזלזל בו ויעניק לו חשיבות לפי חשיבותה של הפנימיות אותה עטף.
לכן דווקא בקרבן עולה העור ניתן לכהן המקריב, משום שבקרבן זה לא נותר לכהנים מאומה. הכול עולה למזבח, וכיון שכך, כל שנותר לכהנים הוא העור, ואם זה מה שנותר אפשר שיזלזלו בו. לעומת זאת בקרבן חטאת שאת בשרו אוכלים הכהנים, כולם נחשפים לפנימיות הקרבן ועל כן אין חשש שיזלזלו בחיצוניותו.
אצל רוב בני האדם, אמרתי לאבא של שגיב, העור הוא חזות הכל. הם רואים את החיצוניות של האדם ושופטים אותו על פיה. הם פוגשים ילד שלא מדבר, לא מתפקד, ולא מסתדר לבד ומגדירים אותו כמוגבל וכנכה, אולם אלו שנחשפים לפנימיות הטהורה שבו יתייחסו גם לחיצוניות שבו באותה חרדת קודש.
נכון. גם הם לא יכולים להתעלם מן העובדה שהגוף שלו מוגבל, אך משום שהם מתמקדים בפנימיות שבו, הם יודעים שהגוף הזה משמש מרכבה לנפש גבוהה וטהורה כמו זו השוכנת בגופו של שגיב שלך, ועל כן תתבטל בעיניהם המוגבלות של הגוף שלו והם יראו לנגד עיניהם מלאך שאשרי מי זוכה להתברך ממנו.
נכון שאלת אותי בתחילת השיחה אם ראיתי את שגיב שלך אתמול? נכון אמרת לי שרצית שהוא יברך אותי משום שאני עוסק עם ציבור וזקוק לברכה הזאת יותר מאחרים? ובכן, כשתחזור הביתה, תאמר לו שמי אהרן בן אסתר וששם אשתי רחל בת מרגלית, ושאם הוא יברך אותנו זו תהיה זכות גדולה עבורנו.
ועוד דבר קטן. תשאל אותו אם הוא מרשה לי לספר את הסיפור שלו ברבים. גם משום שאולי יהיה בו כדי להקל מעט על הורים שהופקדו בידם ילדים טהורים כאלה. גם כדי שכאשר אנשים כמוני יפגשו אותם ברחוב, במקום להתעלם מהם, נבקש מהם ברכה. אך בעיקר כדי שנדע כולנו, עד כמה עלינו להיזהר בדיבורנו ובכבוד חברינו.
עוד באותו ערב, אבא של שגיב התקשר כדי לעדכן אותי ששגיב ברך אותנו, וגם הסכים שאספר את הסיפור שלו.
ועוד נקודה לסיום.
לפני כמה עשורים הרצה בפני סטודנטים פרופ’ פרנסיס קריק שזכה בפרס נובל על גילוי מבנה הD.N.A. – .
כותרת ההרצאה היתה “ההשלכות הסוציולוגיות של הביולוגיה המודרנית” ובה הציג קריק בפני המאזינים שלו את חששותיו ביחס לעתיד המין האנושי וקבע כי הביולוגיה המודרנית דורשת מאיתנו לעדכן את הערכים שלנו ולהתאים אותם לתקופה, וכך אמר:
“בגלל גידול האוכלוסיה מול דלדול המשאבים, לא יהיה מנוס מן הצעדים הבאים:
א.לא נוכל להרשות את הרעיון שלכל אדם יש נשמה וזכות קיום.
ב.תינוק הנולד – יחשב חי מבחינה משפטית רק 48 שעות לאחר הלידה. בינתיים יבדקו אם הוא חבר רצוי בחברה האנושית.
ג. רצוי להגדיר אדם מעל גיל 80 כמת מבחינה משפטית, על כל המשתמע מכך.
אלא שקריק לא היה טיפש כלל וכלל. הוא ידע שדבריו מזעזעים. ובדיוק לשם כך הוסיף בסוף דבריו את הסעיף הבא.
ד. בכדי שהחברה תקבל זאת, יש להפסיק את לימוד המוסר הדתי לילדים ובמקום זאת – יש ללמדם את ההשקפה המודרנית של הביולוגיה על מקומו של האדם ביקום.”
אתם מזועזעים? גם אני. אך מסתבר שככה זה כשרואים רק את עורו של הקרבן ולא את הבשר שבתוכו. ככה זה שכשמסלקים מן האדם את הפנימיות ושופטים אותו רק לפי החיצוניות.
אולי בגלל זה ציוותה התורה שאת חיצוניותו של הקרבן שכל בשרו עולה לשמיים יקבל רק הכהן שראה פנימיותו? אולי היא ציוותה על כך רק כדי שלא יהיו יותר מידי אנשים שישפטו את האדם על פי הביולוגיה המודרנית?
שבת שלום.
