בשנת 1981 בעיצומו של חג השבועות שלח רה”מ דאז מר מנחם בגין שליח אל ראש ישיבת פוניבז’ והדיע לו כי טייסי חיל האויר הישראלי נשלחו הרחק אל מעבר לקוי האויב לביצוע משימה שהיא אולי החשובה ביותר בתולדותיה של מדינת ישראל. “רה”מ בקש שתרבו בתפילה להצלחתם של טייסינו” אמר השליח.

במוצאי חג השבועות התפרסמה הידיעה הדרמטית בכל כלי התקשורת הבינלאומיים: “הכור הגרעיני העירקי הושמד בפעולה צבאית מזהירה של חיל האויר הישראלי”. העיתונאים לא ידעו שתלמידי הישיבה “הרעישו עולמות” להצלחת המבצע. גם תלמידי ישיבת פוניבז’ שהתפללו על טייסי חיל האויר גם הם לא ידעו שהם מתפללים להצלחתו של מי שיהיה לימים אל”מ אילן רמון.

אילן היה אז טייס צעיר שזוהי תקיפתו המבצעית הראשונה בחיל האויר.

לטיסתו לחלל בקש אילן רמון לקחת עמו ספר תורה משום שלדבריו, הרגיש שהוא מייצג את העם היהודי בשליחותו לחלל.

בהתפוצצותה של מעבורת החלל “קולמביה” נשרף הוא וספר תורה עימו.

כששאלו תלמידיו של רבי חנינא בן תרדיון בשעה שנשרף וספר תורה עמו מה הוא רואה אמר להם “גוילין נשרפין ואותיות פורחות” ועל זה כותב מהר”ל (חידושי אגדות חלק רביעי עמוד מד) “כי כאשר הגיע לדבר זה שהגוף נשרף והנשמה פורחת מן הגוף למעלה, אי אפשר שלא יראה אותיות של ס”ת ג”כ פורחות”

אינני רוצה להעלות בדעתי מה היה קורה אם היה מצליח הרודן העירקי בתוכניותיו הגרעיניות. סביר להניח כי אם כך היה ח”ו, אזי לא היה צורך לא בתחנות לחלוקת ערכות מגן וגם לא בהכנת המקלטים.

תושבי מדינת ישראל לא ידעו להכיר טובה לאילן רמון בחייו משום שלא ידעו כי על ידו סובבה ההשגחה את נס הצלתם מתוכניות הגרעין העירקיות.

לחובשי בית המדרש לא היה שמץ של מושג מיהו ה”זכאי” שעל ידו גלגל הקב”ה את הזכות, אך אין ספק שהעובדה שספרי תורה רבים נפתחים ונגללים עד היום ושבחללו של אולם הישיבה ממשיכות אותיות לפרוח, שמורה לאילן רמון ז”ל, שהתואר “האסטרונאוט הישראלי הראשון” קטן עליו.

אותיות פורחות בחלל ואילן עושה פירות.

הפוסט מדוע התפלל הרב שך על אילן רמון הופיע לראשונה ב-הרב אהרון לוי.

“תגיד… מה אני לעשות בשביל יהודים אחים שלי בארץ ישראל?” שאל בעברית רצוצה, מאוד התפעלתי מלבו החם ומדאגתו לאחיו אחינו היהודים יושבי ארץ ישראל ו…צחקתי.

“למה ראבינו לצחוק?” שאל אותי נעלב, כי אם הרצל היה שומע אותך היה מתהפך בקברו.עניתי.

מדינת ישראל הוקמה על מנת לשמש בית לאומי מוגן לעם היהודי היושב בה ולהגן בכוחה העצמי על יהודי התפוצות. מה שקורה זהו בדיוק ההיפך הגמור, יושבי מדינת ישראל מתגוררים במקום המסוכן ביותר ליהודים לחיות בו על פני הגלובוס ואילו יהודי הגולה שמדינת ישראל אמורה היתה להוות להם משענת, נרדפים בפעולות אנטישמיות בגלל הסכסוך הישראלי ערבי שמקורו במדינת ישראל ובמזרח התיכון.

במחשבה שניה, נראה לי שהרצל כלל וכלל לא מתהפך בקברו, בודאי לא בוכה, לי דווקא נראה שהרצל צוחק  למרות כל הסיבות שאמורות לגרום לו לבכות.

הסיבה המרכזית להקמתה של מדינת ישראל היתה ונשארה, להקים בית שיגן על יושביו ללא חסדי האומות.(הרצל-מדינת היהודים)”אני חוזר על דברי הראשון: היהודים אשר ירצו ישיגו את מדינתם. הגיעה השעה כי נהיה חופשיים על אדמתינו ושאננים נמות בארץ מולדתינו. חופשתינו תביא חופש לכל העמים, בעשרנו יתעשרו ובגדולתנו יגדלו אף הם.”

דברי רהב תלושים אלו  נכתבו על ידי חוזה המדינה ולמרות שאפילו אחד מדבריו לא נתקיים, הרצל צוחק.

הרצל צוחק גם על יוסף לפיד שכתב במעריב ב-5.4.91 “אפשר לומר כי ישראל הצליחה בכל מלבד המטרה שלמענה הוקמה מדינת ישראל. ישראל לא הצליחה עדיין להבטיח בטחון ליהודים היושבים בה, בין אם נרצה להודות בכך ובין אם לאו. יהודי חי כיום ביתר בטחון כמעט בכל מקום בעולם מאשר במדינת ישראל, הן מבחינת בטחונו האישי והן מבחינת בטחונו הקיומי לעתיד הנראה לעין.ישראל שיש בה הכל מלבד בטחון היא בסך הכל כשלון”

למרות בטויים חריפים אלו של שר בכיר בממשלת החלומות הציונית , הרצל,במקום לבכות… איך ניחשתם, צוחק.

אחת הסיסמאות המרכזיות בראשית דרכה של התנועה הציונית היתה “עבודה עברית” היום סיסמה זו הינה בבחינת “לעג לרש” את מדינת ישראל מציפים כ-300.000 עובדים זרים והסיסמה “ההיא” הוחלפה מ”עבודה עברית” ל”עבודה תאילנדית, סינית, בורמזית, ניגרית, רומנית, טורקית, פיליפינית” ושאר ארצות. הסיסמה הזו אמנם ארוכה יותר אבל היא הרבה יותר מדוייקת. ולמרות שמול שכירי רעב אלו ניצבים כ-300.000 מובטלים עבריים שצועקים “לחם עבודה”, הרצל לא בוכה. הרצל… מתפקע מצחוק.

מדינת ישראל מונה כיום כ-4.000.000 יהודים המהווים בסך הכל כשליש מן העם היהודי. רוב רובו של העם היהודי אינו חושב כלל לעלות למדינת היהודים שהוקמה עבורם וכרבע ממי שכבר נולדו כאן בחרו מרצון בתואר”נפולת של נמושות” והפכו ליורדים מרצון. שזהו ללא כל ספק כשלון ציוני ממדריגה ראשונה.

בסקר שנערך על ידי הועד היהודי האמריקני שהתפרסם בחוברת “ישראל ותהליך השלום” בשנת 1995 ענו כארבעים אחוז מהיהדים הרפורמים  בארה”ב כי “במקרה שמדינת ישראל תושמד לא ירגישו  שאירעה להם אחת הטרגדיות האישיות הגדולות בחייהם”. למרות כל זאת אני עדיין חושב ששפתיו של חוזה המדינה הציונית דובבות בקבר.

למרות שכל הנתונים המעטים הללו מהווים סטירת לחי לתנועה הציונית ולערכיה למרות זאת הוא צוחק מדוע?

את התשובה מספק עבורינו הסופר חיים הזז במחזהו “הדרשה”

“אין הציונות והיהדות דבר אחד,אלא שני דברים שונים זה מזה, בודאי שני דברים הסותרים זה את זה. כשאדם אינו יכול להיות יהודי הוא נעשה ציוני… הציונות מתחילה ממקום שתש כוחו של העם. עדיין לא נאמר דבר על מהותה של הציונות. היא הרבה יותר עמוקה הרבה יותר הרת תוצאות עצומות וגורליות ממה שהיא נראית לעין, וממה שנאמר בה. דבר אחד ברור, הציונות היא לא המשך, לא רפואה למכה, היא עקירה והריסה. היא ההיפך ממה שהיה, היא הסוף, היא וקומץ אנשים בראשה גרעין של עם אחר, בבקשה לשים לב: לא חדש לא מחודש, אלא אחר. מי שאינו סבור כך או שהוא טועה או שהוא מרמה את עצמו.על כל פנים יהדות אחרת. אם רוצים אתם דוקא לרמות את עצמכם ולשמור דוקא על השם הזה, אבל לא אותה שהיתה שני אלפי שנה, לא אותה דדוקא, לגמרי, היא אינו המשך היא אחרת, מיוחדת לעצמה, היא כמעט עניין לא יהודי, כמעט בהחלט לא יהודי.”

ובכן נעים להכיר, זוהי הציונות ללא כל כיסויים ועטיפות, “אחרת”, “לא יהודית”. ואם זו הציונות אין שום ספק שהרצל צוחק, משום שאם 60 אחוז מילדי ישראל לא יודעים לומר את הפסוק “שמע ישראל” שאתו צעדו אבתינו אל מותם לפני 60 שנה בסך הכל, אם לשאלה מה זו “הלכה” ענו למעלה מ-50 אחוז כי זהו גשר בתל אביב, אם בהרצאה לנערי צופים בסביון אמרו לי הנערים כי הם לא “יהודים” אלא ישראלים, אזי שהציונות הצליחה לעשות לנו מה שלא הצליחו לעשות לעם ישראל לאורך כל תקופת גלותו ולכן סביר להניח שהרצל צוחק.

ראשי הציונות ראו במימסד הרבני האורטודוקסי איום, לא משום שהוא סיכן את שלטונם אלא משום שהוא היה החוליה המקשרת בין העם למורשתו, הם ידעו שכל זמן שהיהודי הפשוט ישאר נאמן למורשתו לא תיפתר “שאלת היהודים” כפי שהיטיב להגדיר זאת המשורר דוד שמעוני:

אַל תִּשְׁמַע, בְּנִי, אֶל מוּסַר אָב

וּלְתוֹרַת אֵם אַל אֹזֶן תַּט,

כִּי מוּסַר אָב הוּא: “קַו לָקָו…”

וְתוֹרַת אֵם: “לְאַט, לְאַט…”

“הַקְשִׁיבָה, אִישׁ, לְשִׁיר הַבֵּן!

לְשִׁיר הַבֵּן וּלְשִׁיר הַנִּין,

וּדְרֹס לְךָ שְׁבִיל, וְסוּרָה מִן

הַדֶּרֶךְ, הָלַךְ בָּהּ הָאָב,

כִּי לָמָּה תֶּחֱטָא אֶל הַדּוֹר,

דּוֹר עָתִיד רָחוֹק מוּצַף-אוֹר?

תהליך החילון והשמד הרוחני של יהדות המזרח בקום המדינה, לא היה מקרי כפי שמנסים לטעון כמה מיפי הנפש אלא מעשה מכוון שתאם את הרעיון הציוני המזוקק ביותר.

זהו סוד הקונפליקט  החרדי ביחס למדינת ישראל. רעיון הקמת מדינה יהודית אינו בהכרח מנוגד להשקפה התורנית, אך שורשה של מדינה יהודית זו בה אנו חיים אינו כה תמים הוא נועד “לחסל” את המסורת היהודית ולבנות יהודי חדש על חורבותיה של היהדות האותנטית. קשה ליהודי חרדי להזדהות עם רעיון כזה.

מצד שני לא נוכל להתכחש לעובדה כי מדינת ישראל (לפחות עד תקופה זו) הינה מחזיקת התורה הגדולה ביותר בעולם ותמכה בעשרות ישיבות ובמאות כוללים וגני ילדים והקימה אלפי בתי כנסת ומקוואות. ואולי חובת הכרת הטוב יש כאן.

ויכוח מעין זה התנהל לפני כ-1800 שנה בין רבי שמעון בר יוחאי ליהודה בן גרים כפי שמובא בתלמוד, (שבת דף לג/ב) : “פתח רבי יהודה ואמר כמה נאים מעשיהן של אומה זו תקנו שווקים תקנו גשרים תקנו מרחצאות רבי יוסי שתק נענה רבי שמעון בן יוחאי ואמר כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן תקנו שווקין וכו’ מרחצאות לעדן בהן עצמן גשרים ליטול מהן מכס”.

מדבריו של רבי שמעון בר יוחאי אנו למדים כי לא רק המעשה חשוב אלא בעיקר הכוונה ומכיון שהכוונה הרומאית פסולה היתה אין אנו מחוייבים להכיר להם טובה על כך. לעומתו טען רבי יהודה כי אין לנו עסק בנסתרות אלא בתוצאות בלבד.

הגמ’ לא מגלה את עינינו השקפתו של מי מבין ענקים אלו צדקה ועל כן “מעטים עשו כרבי שמעון ועלתה בידם”.

לנצח אפשר רק בדרך אחת שמוכיחה את עצמה ב20 השנים האחרונות. במקום להתפלמס בויכוח שבדרך כלל גם לא מביא לשינוי העמדה של הצד השני, יש להמשיך ביתר שאת וביתר עוז את הפצת היהדות לציבור הרחב ולהשיב בנים אל עצמאותם האמיתית שאבדה להם. דרך זו מוכיחה את עצמה היטב. אם הרצל היה רואה את עשרות אלפי האזרחים הישראלים שבמקום למלאות את כריסם בנקניקיות מתובלות אמריקאיות בבשרים ממונגלים בנוסח מכסיקני או שאר חלבונים ובמקום זאת מעדיפים למלאות את נפשם בתורה בכנסים ואירועים של ארגון” ערכים” ושאר תנועות התשובה, ומספרם מתעצם מול עיני המשתאות מידי שנה בשנה היה מבין ש”ותשחק” הוא רק ליום אחרון” כלומר בסופה של דרך.  ו”אז ימלא שחוק פנו” דייקא.

הפוסט הרצל – בוכה או צוחק הופיע לראשונה ב-הרב אהרון לוי.