בדרך כלל אנו חוגגים החגים בביתנו בהשתתפות בני המשפחה הקרובה בלבד. גם משום שחגים הם חוויה משפחתית אל בעיקר בגלל הילדים.

במשך השנה הם מתלווים אלינו מידי שבת מסמינר ערכים למשנהו. מוותרים על שגרה ונוחות, על פרטיות, ועל זמן איכות עם אבא ואימא בלי להתלונן או לרטון. לכן בחגים אנו משתדלים לחגוג רק איתם. רק אנחנו והם. קצת פרטיות משפחתית לא תזיק להם ובטח שלא לנו.

אם ריבוי המנהגים יאיים על אחדותנו, ואם בליל השפות סביב שולחן הסדר ישכיח מלבנו את היותנו עם אחד, תבוא שנאת עמי העולם לנו ותזכירנו שעם כל המנהגים השונים… למרות הכול, עם אחד אנחנו…

שבכל הלילות אבא שלהם עסוק, והלילה הזה כולו שלהם. שבכל הלילות כולם שואלים שאלות, והלילה הזה רק הם ישאלו. שבכל השנה הם נעים ונדים יחד אתנו בכל מקום ואתר, והלילה הזה כולו בבית.

אלא שלמרות האמור, לפני מספר שנים חרגנו ממנהגנו והחלטנו להזמין אורחים דווקא לליל הסדר.

“לילדים שלנו מגיע לחוות ליל סדר אמתי. ואמתי זה עם אורחים”, הסבירה לי אשתי בטוב טעם. “ליל סדר בלי אורחים זה כמו מכונית בלי גלגלים או מטוס בלי כנפיים. איך אפשר לומר “כל דכפין ייתי ויכול” כשאין אורחים? סדר כהלכתו כולל: מצות, יין וקערה ו…אורחים.

“כמובן שיהיו אורחים”, מיהרתי ליישר קו, “אך את מי נזמין? את יודעת, פסח אינו חג רגיל. הוא אינו דומה לחג סוכות או לראש השנה. פסח הוא חג מורכב. לכל אחד יש מנהגים משלו, הכשרים משלו, נוסח משלו, מצות משלו ואפילו מרור משלו. איך תרגישי כשהאורחים יישבו ליד השולחן ולא יטעמו מן המטעמים שהכנת?

“אז תזמין את אלו שכן יאכלו. אני משאירה את זה בשבילך”, עדכנה אשתי. “שוויון בנטל מתחיל בבית. אני אחראית על ליל הסדר, הבישולים, הניקיונות, הבית, הקניות וכל השאר, ואתה אחראי על ה…אורחים. חלוקה שווה, לא?

שוב צדקה אשתי ממני.

פתחתי את הטלפון בהיסוס. את מי אזמין? אשכנזים אי אפשר להזמין. הם הרי יתעלפו ברגע שאגלה את הכיסוי מעל המצות הרכות ויחשבו שמא הגיעו בטעות לחומוסיית אבו יוסוף שבעיר העתיקה. הונגרים אי אפשר להזמין כי הם מקפידים על “שרויה” ואצלנו פסח ללא “שרויה” אינו חג חירות, וגם מרוקאים אי אפשר בגלל האורז.

משיחה לשיחה התברר לי שאם אנו בכל זאת חפצים באורחים לחג יהיה עלינו להתפשר על התפריט.

משה ורבקה התנו את השתתפותם בכך שלא שחומוס לא יעלה על השולחן כי בשבילם הוא חמץ. את האורז מחקה משפחת מזרחי למרות שהם בכלל עיראקים רק משום שמצד האימא של הסבא רבא של בעלה יש בהם משהו מן המרוקאיות ובפסח חמץ אסור במשהו. יעקב ושרה השביתו את אופציית החמוצים כי חמוצים זה חמוץ, וחמוץ מזכיר חמץ שהוא בפסח בבל יראה ובל יימצא, והם מקפידים גם על בל יאמר. ואת הפיצוחים המוגשים בדרך כלל בסוף ה”שולחן עורך” פסלו שניאור וחנה, כי הם נוהגים שלא לאכול שום דבר עם קליפה עד פסח שני ועד בכלל.

סיימתי את התחקיר והצגתי בפני אשתי את הממצאים.

“עלייך להחליט מה יותר חשוב. אורחים או אוכל. אם תתעקשי לבשל לא יהיו אורחים, ואם תבחרי באורחים אין טעם שתכיני אוכל. בין כה וכה כל אחד מהם יבוא לכאן כשסיריו, מצותיו ומנהגיו בידיו.

“אז נתפשר”, אמרה אשתי. “העיקר שיגיעו אורחים. בליל הסדר אורחים חשובים יותר מאוכל”.

היה זה ליל הסדר מעניין ומיוחד. על השולחן נחו מצות שכל אורח הביא עמו משום שהוא סומך רק על ה”חבורה” שלו. גם מרור כל אחד הביא. שכן אינו דומה מרור של אשכנזים שחריפות רבה על מרירותו לזה של הספרדים שמרירות בלבד יש בו. וכך עלה גם בגורל החרוסת.

היה זה ליל סדר מאחד ומפריד בו זמנית. מצד אחד, ארבע כוסות כולם שתו בשווה, וגם את שלוש המצות אכלו כולם בהסבה, אך מצד שני, המנגינות השונות של קריאת ההגדה והמנהגים השונים שכל אורח הביא עמו הפכו את ליל הסדר של אותה שנה לאירוע שכדי לכנותו ליל סדר נדרשים גם דמיון רב וגם יצירתיות.  

תוך כדי קריאת ההגדה עלה בדעתי שאפשר ובדיוק כך היה המצב גם ביציאת מצרים. כאן כולנו אוכלים מצות ושם כולם נגאלו. כאן כולנו מחזיקים במנהגי אבותינו וכך גם שם. נפרדים מחד ומאוחדים מאידך.

ישנם כאלה שהבדלי המנהגים לא עושים להם טוב על הלב משום שהם רואים בכך פירוד ומחלוקת, אך לדעתי זה מה שמייחד אותנו. אמנם זה לא אוכל את של זה וזה לא אוכל אצל זה, אך למרות זאת עם אחד אנו. עובדה. למרות המנהגים השונים שכל אחד הביא אתו, שרדנו בכבוד את ליל הסדר ובאהבה גדולה. זה מה שכל כך מיוחד בחג הפסח שגורם לו להיות החג הכי יהודי שיש.

גם ראש השנה הוא חג מאוד יהודי. אין ספק בכך. די אם נעיף מבט בראש השנה של אומות העולם כדי להיווכח בכך. כך גם יום הכיפורים. האם ישנו עוד עם בעולם שמייחד יום בשנה לסליחה, לתשובה ולחשבון נפש ? הם די להם ב”יום האם”, וב”יום ללא עישון” או “יום איכות הסביבה”, וכו’. למרות זאת, דווקא חג הפסח הוא החג הכי יהודי. ויש לכך סיבה.

***

מאז היינו לעם משמשת הגדרת העם היהודי כ”עם” אתגר של ממש אצל חוקרי העמים והדתות. על השאלה “מה זה יהודי” נכתבו תילי תילים של מילים ואותיות, ואף על פי כן, עד רגע זה טרם הצליחו חכמיהם להגדירנו.

חשבו רגע… איך מגדירים עם? האם חובה שתהיה לבני האומה היסטוריה משותפת? אולי אדמה משותפת או תרבות משותפת? האם שפה משותפת קובעת מהו עם? או אולי אופי משותף?

הבה נבדוק אם ראויים אנו להיקרא עם על פי כללים אלו.

מאז דרך העם היהודי על אדמתו בפעם הראשונה חלפו למעלה משלושת אלפי שנים, אך למרבה הפלא, על אדמתנו המשותפת ישבנו יחד פחות מ…אלף שנים. רוב תקופת קיומנו כאומה, לא זו בלבד שלא זכינו שתהיה לנו אדמה משותפת, אלא שאף היינו מפוזרים בין העמים. ואם בכל זאת אדמה משותפת הופכת אוסף של פרטים לעם, כיצד ניתן להגדיר את היהודים עם למרות שלא הייתה לו אדמה משותפת?  

אולי היסטוריה משותפת יש לנו? ממש לא. האם ישנו מכנה משותף היסטורי בין יהודי תימן והונגריה או בין עברם של יהודי אשכנז  לזה של יהודי פרס? גם אם תבדקו טוב טוב… פשוט אין. אף פעם לא היה. אם הייתה ליהודים היסטוריה משותפת לא היו היום יהודים בעולם.

ומה לגבי השפה המשותפת? גם זה אין לנו. האם ישנו דמיון כלשהו בין הלאדינו של יהודי ספרד ליידיש העסיסית של בני גליציה? או אולי בין הערבית של יהודי סוריה ולבנון להונגרית של יהודי הונגריה?

ומה לגבי מכנה משותף תרבותי? ובכן… די אם אומר שאם מאמינים אתם כי תרבות משותפת יש לנו, כנראה שאינכם מתגוררים בארץ ישראל.

וכאן בדיוק הבעיה.

אם טריטוריה משותפת אין לנו וגם לא היסטוריה משותפת, ואף לא שפה או תרבות משותפים, מה בכל זאת מחבר בינינו והופך אותנו לעם?

מתברר שרק דבר אחד – יציאת מצרים! זה הכול. חוץ מעובדה היסטורית זו הכל שונה אצלנו. עדות שונות. מנהגים שונים. דעות שונות. בליל שפות. בקיצור, הכי “רב תרבותיות” שניתן להעלות על הדעת.

זו הסיבה שבעיניי חג הפסח הוא החג היהודי ביותר. הוא כזה משום שהוא מנציח יותר מכל החגים ובאדיקות ראויה לציון את השוני, הרבגוניות, ואת חוסר האחידות שבתוך האחדות היהודית.

מצד אחד כולנו חוגגים את חג הפסח בליל יד בניסן. כולנו שותים ארבע כוסות ואוכלים מצות. אך בכך מסתיימת האחדות, ואת מקומה תופשת השונות שמציפה ברגע אחד את העדתיות השבטית במיטבה. כל כך מציפה, שאם זר היה יוצא למסע “ליל סדר” בקהילות ישראל השונות היה מסיק בוודאות שלא מדובר בעם אחד אלא בבליל של עמים שונים.

אלו נוהגים היתר בקטניות ואלו לא. אלו אוכלים אורז ואלו אפילו עגבניות אינם אוכלים. אלו רק מצות “של יד” ואלו “מכונה”. אלו שמחים וצוהלים ואלו יראים וחרדים. מצד פותחים את הדלת, ומצד שני אף אחד לא נכנס.

זו סיבה שחג הפסח הוא החג היהודי ביותר ‘שכן הוא מאחד ומפריד בו זמנית. מאחד בגלל העבר המשותף ומפריד בשל הגלות שהפרידה.

אולי דווקא בשל כך ציוותה התורה שדווקא את קרבן הפסח יש לאכול בבית אחד ובחבורה. בבית אחד – כדי להורות על האחדות הכוללת, ובחבורה – כדי להורות שלמרות האחדות יש לשמור על ייחודיותו של כל  אחד ואחד. עם אחד ומפורד החוגג חג מאחד ומפריד. היש לכם חג יהודי מזה?

אלא ששונות זו , חוץ ממעלה שיש בה, סכנה יש בה. שהיא יכולה להתעצם לדחוק ולהתגבר על המאחד, וללא המאחד כיצד נוותר עם אחד. על כן, כדי לאכול את תוכה של השונות ולזרוק את קליפתה, אנו מזכירים בהגדה עובדה אחת ויחידה המאחדת ומייחדת את עמינו על פני שאר העמים לאורך ההיסטוריה כולה, וזהו שאנו אומרים: “והיא שעמדה לאבותינו ולנו שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקב”ה מצילנו מידם”.

אם ריבוי המנהגים יאיים על אחדותנו, ואם בליל השפות סביב שולחן הסדר ישכיח מלבנו את היותנו עם אחד, תבוא שנאת עמי העולם לנו ותזכירנו שעם כל המנהגים השונים ועל אף העדות השונות, למרות הכול, עם אחד אנחנו ש”בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו”, ללא כל הבדל בין אם אשכנזים אנו או ספרדים, בין מרוקאים אנו או בולגרים תימנים ויוונים. בעיניהם עם אחד אנו ועל כן הם קמים על כולנו לכלותנו.

שנאתם זו מוכיחה כי למרות שהם מפקפקים בהיותנו אומה, דווקא הם תורמים לשימורנו כעם. אנו מזכירים את שנאתם דווקא בלילה זה בו כל אחד נוהג את מנהגו, כדי שלא נשכח כי למרות המנהגים השונים “חברים כל ישראל”. כדי שנזכור כי ההבדלים בינינו חיוביים כל עוד זיכרון האחדות ירחף מעליהם. שכן כל עוד המאחד רב על המפריד הופך המפריד משלילי לחיובי וממחלוקת רעה לרבגוניות. מצד אחד חג הפסח שבו יצאנו כולנו ממצרים ומצד שני מנהגי החג השונים והמיוחדים לכל עדה ועדה. עם שני חלקי שלם אלו המגדירים במדויק את זהותנו אנו מסבים לשולחן הסדר.

ולפי שבליל הסדר מצווים אנו ב”והגדת לבנך”, נוהג אני לחדד זאת דווקא בלילה זה. וכדי שיידעו ילדיי שלא מפי עצמי אמרתי דברים אלו, נוהג אני להקריא בפניהם את הגדת “אל נונו” שלא אני כתבתיה ולא מבית מדרשי יצאה. מי שחיברה הוא משה שמואל הסלוניקאי המכונה ביוונית “אל נונו” (הסבא) אסיר מספר 114577 מבירקנאו כשעלה לארץ ישראל עם סיום השואה ונוכח בעדתיות ובכיתתיות ששלטו בכל פינה.

הרשימה המובאת לפניכם פרי עטו היא, כואבת היא ומיוסרת, גאה ונוקבת, כנפשם של יהודי סלוניקי הי”ד עליהם נמנה סבא “אל נונו”.

***

“חביבי! אילו היית מבין במקצת את שפתנו ה”לאדינו” הייתי פונה אליך ואומר: “מי קארו” – יקירי שלי. כי אצלי כולם שווים. כולנו בני ישראל. אנשים אחים אנחנו. אף אם תהרוג אותי לא אבין מדוע ומהיכן הקטרוגים האלה בין ה”אשכנזים” וה”ספרדים” באמונה שלי.

למען האמת, גם אני פעם חשבתי כי יש הבדלים בין היהודים וכי יש דרגות בייחוס. אני למשל, מיוחס כביר הנני. מצאצאי גולי ספרד אני. משרידי הקהילה הקדושה אראגון. כולם פה ברחוב, במרכז המסחרי קוראים אותי “אלברט”, אך כולם טועים. אנשים חושבים שאני אופה-עוגות, ומי אנכי באמת? חזן מסלוניקי אנכי, ושמי משה בן אברהם למשפחת שמואל. אלא שבאושוויץ מחקו את שמי ונתנו לי מספר. הי לך המספר הצהוב בצורת משולש  1.1.4.5.7.7. זה כל רכושי שהצלתי לפליטה.

הרבה דברים, חביבי, למדתי שם, באושוויץ. למדתי שם כי כל ישראל חברים. באושוויץ כולם נדחקו בתור אל המשרפות. כל מי שבשם ישראל יכונה. מסלוניקי ומרודוס. מצרפת ומסקנדינביה. מגרמניה ומרומניה. רוסים, פולנים וצ’כים. פרופסורים וסבלים. רבנים וחזנים. ישישים ותינוקות. כל אלה שהיו מבני אברהם יצחק ויעקב.

ועתה באים החכמים הגדולים של “המרכז המסחרי” בתל-אביב ומכניסים פילוגים ומחלוקות בין היהודים. זה קורא ל”שיכנאזיס” בכינוי הבזוי: וואן-וואן, וזה קורץ בעינו ומפליט בכעס: “שווארצע”! והרי אני הסלוניקאי מבין הרבה שפות. הכל למדתי שם. באושוויץ. “פראשען פאנע” (בבקשה אדוני – בפולנית) “דאנקי שיין”! (תודה יפה! – בגרמנית) “בודיט חאראשו!” (יהיה טוב – ברוסית) “טעשיק” (בבקשה – בהונגרית). “פרוסיט” (בצ’כית) “פרדון מוסיה”! (סליחה אדוני – בצרפתית) ומה תרצה עוד? שאדבר אתך איטליאנו או אנגליזי? גם אידיש אני יודע. “האק נישט קיין משייניק!”.

האם כעת כבר מוכן אתה להאמין לי שכשאני מקשיב לכל מיני זלזולים וליצנות של יהודים אחד על השני לבי מתפלץ בקרבי? הוא מתפלץ משום ששם באושוויץ למדתי לדעת את האמת.

מי קארו, האם תחפוץ לשמוע ממני משהו על אושוויץ? כלום תרצה להאמין בכל זה? אפילו אשבע לך בנקיטת חפץ. אפילו אוכיח לך באותות ובמופתים שהחזן מסלוניקי, מצאצאי קהלת אראגון אינו משקר במאומה. כלום תוכל להאמין בכל זה?

אתן לך דוגמא. לא מאושוויץ. מפילדאפונג. היה זה מחנה פליטים בגרמניה הארורה שלאחר מפלת היטלר. אספר לך מה שראו עיני שם בשמחת תורה של שנת תש”ו.

במחנה זה נתקבצו סלוניקאים מבין ניצולי אושוויץ. אני הייתי החזן. ערכנו “הקפות” כדת וכדין, והייתה השמחה גדולה מאוד.

חושב הינך כי רק החסידים יודעים לעשות “שמח”? גם אנו הסלוניקאים עושים זאת רק בדרך משלנו. כולנו שמחנו ורקדנו. רק איש אחד היה בינינו, בפילדאפונג, שהיה עצוב. היה זה חייט אילם. משלכם. יהודי מגטו לודג’. הוא היה אילם עוד לפני המלחמה. הוא היה עצוב משום שראה כיצד אנחנו הסלוניקאים עושים “שמח” בשמחת תורה, שרים ורוקדים, קופצים ועולזים, והוא – אִילם.

התרצה, חביבי, להאמין במה שראיתי במו עיני? באמונה שלי! החייט הזה מלודז’, משראה שאנחנו הסלוניקאים הופכים את העולם מתוך שמחה וששון ושרים “שישו בשמחו בשמחת תורה!” בו ברגע פתח אף הוא את פיו והצטרף אלינו בזעקה חדה שפרצה מגרונו שי-שו… ושמ-חו… בשמחת… תו-תו-רה!”… התאמין לי? החייט האילם שמעולם לא פצה את פיו, גם לא נוכח הזוועות שראו עיניו, שר ורקד איתנו, ומשנסתיים הריקוד שב להיות אלם ולא הצליח עוד להוציא הגה מפיו. התאמין?

אני נשבע לך, חביבי. כל זה אמת.

גם אם אספר לך משהו מהקורות אותנו באושוויץ. הכל אמת ויציב. אך במה אתחיל ובמה אסיים? הכי טוב שלא אגולל לפניך שום סיפורים ארוכים. רק אוכיח לך באיזו מידה כולנו היינו “אחים לצרה”. באושוויץ. כולנו יחד. אחים לצרה ואחים לעזרה. כמה שנאמר: אחיעזר ואחיסמך.

לא אסתיר בפניך. לא בנקל הכרנו איש את אחיו באושוויץ. אנו הסלוניקאים הוכינו במכת-הלם. עשרה ימים ארכה לנו הדרך ברכבות הגירושים מיוון לפולין. משהגענו לנקודת-המטרה באושוויץ, מי קפץ שם לקראתנו? ה”קאפוס” וה”זונדרס”. אלה הראשונים העבידו אותנו בעבודת פרך והתאכזרו עלינו בעינויים ונגישות, ואלה האחרונים הובילו רבים מבינינו בקו הישיר לתאי-הגאזים ובתי-המשרפות. אלה, כן אלה, היו “יהודים” שדיברו בכל מיני לשונות, פולנית, גרמנית, סלובקים ואפילו אידיש. מתחילה חשבנו כי שאול התחתית נפתחת לכולנו, אוי ואבוי, הרי מוטב ליפול מידי בני-נאצה, אלה הנאצים, ולא מידי משרתיהם היהודים.

תאמין לי חביבי או לא תאמין, אבל אני אספר לך את האמת כהווייתה. קבוצה גדולה של הסלוניקאים, אנשים בריאים וחסונים כמוני ועוד יותר ממני, אוחסנה בבלוק 21, במקום זה רוכזו פועלים יהודים חזקים מבני כל העדות ויוצאי כל הארצות. אולם לא הייתה הבנה רבה בינינו. כל אחד דיבר בלשונו ויש שלא הבינו אחד את שפת רעהו. ומה היה הדבר שיכול היה לאחדם? מנת הלחם הזעומה הפרידה בין האנשים הרעבים. ובעד טיפה נוספת של המרק המימי מסוגל היה אחד לדרוס את השני.

ובכן מה קרה?  פלא גדול קרה. נס ממש.

היה זה בליל שבת. בחצות הלילה. בצריף הגדול היה חושך ואפלה. רובם ככולם שכבו כהרוגים על משכבי העץ. רק סלוניקאי אחד, דוד פיצ’ון, לו התחשק פתאום לשיר את הפזמון הספרדי לכבוד שבת קודש: “ויקדשהו” – ברגע זה קפץ ממשכבו יהודי צדיק אחד, מפולין. יהודי מגיטו וורשה. שמו היה רבינוביץ. את שם הצדיק הזה זוכר אני היטב, אם כי הצדיק הזה נרצח לאחר מכן. אנו התיידדנו זמן הרבה. יהודי זה החל לנשק את הסלוניקאי שהעז לשיר את המזמור של שבת “ויקדשהו”. והוא, הצדיק הזה, רבינוביץ, הזעיק עוד יהודים, שישמעו ושיקשיבו לשירת הסלוניקאי. ומאז נקשרה באושוויץ ברית אחווה בין סלוניקאים ופולנים.

ועוד הפעם אומר לך, אינני בטוח שתאמין לי בכל ולא אכחיש, שקשה להאמין בכל זה. גם אני לא הייתי מאמין, אלמלא ראיתי כל זאת במו עיני והשתתפתי בעצמי בכל זה.

היהודי הצדיק “רבינוביץ” מוורשה נתן לנו, הסלוניקאים, קשר מחתרתי אל אנשי הזונדר-קומנדו, שומרי-הסף של בתי הכבשנים. מי יכול להאמין לכך? אנשי ה”זונדר”? גם בשעה זו, בשעה שאני מוציא מדל-שפתי את השם של ה”זונדר” צמרמורת תעבור בכל גופי וסחרחורת תאחז בראשי. כל אחד מתושבי מחנה אושוויץ היה בטוח כמוני, כי אנשי ה”זונדר” גרועים הם פי כמה מהמרצחים הנאצים עצמם. שפלים שבשפלים, נבזים שבנבזים. רק הצדיק הזה רבינוביץ מוורשה, לא התייאש אף מהם.

התדע מי השמיע את קול השופר באושוויץ ברמה ללא חת? התדע מי ערך בראש-השנה תפילה בציבור לעיני השטן המשחית עצמו? היו אלה אנשי ה”זונדר”! . ומי סיכן את חייו לעזור לאחים יהודים להצילם ממיתת-רעב? נכון. אנשי ה”זונדר”, והמתווך והמקשר אתם. הצדיק  רבינוביץ.

הרשעים הארורים, התליינים של הס.ס. ועוזריהם, היו בטוחים שהיהודים הלקוחים למוות השכיחו מלבם כליל את דפי הלוח היהודי. כי מה ההבדל בין שבת וחול, בין חול ומועד? אולם בני ישראל, עם קשה עורף הוא. את הלוח לא שכחנו. אפילו אנו הסלוניקאים שדעתנו נתבלבלה עלינו לגמרי, אפילו אנו לא שכחנו את חשבון הלוח.

לילה אחד קם רבי רפאל חביב בנו של הדיין המפורסם ר’ יעקב חביב מיקירי קהילת סלוניקי, והוא שהרעיד את כל ישני הבלוק מספר 21 בקול שזעזע את הלבבות והרקיע את השחקים כשיצא מפיו הפיוט “בזכרי על משכבי” שנכתב בסיביליה שבספרד אותו נוהגים לומר בני ספרד בסוף הסליחות.

וזה לשון הפיוט:

בזכרי על משכבי זדון לבי ואשמיו,
אקומה ואבואה אל בית אלוהי והדומיו,
ואומר בנושאי עין בתחנוני אליו שמיו;
נפלה נא ביד ה’ כי רבים רחמיו.
ענני ה’ ענני בקראי מן המצר
ויודע בעמים כי ידך לא תקצר.
ואל תבזה ענות עני צועק מתגרת צר
אשר פשעיו לך מודה ומתוודה על עלומיו.
נפלה נא ביד ה’ כי רבים רחמיו.

מששמע הצדיק רבינוביץ ניגון מרטיט זה בנוסח סלוניקי, פרץ בבכי עז, וכמעט כל יושבי המחנה יחד עם ה”קאפוס” נתנו קום בבכי.

כן חביבי כולנו זכרנו באושוויץ כי יום הדין מתקרב ובא. אבל מי ימצא פה שופר ומי יקריב את עצמו לתקוע פה בשופר? דבר זה הוכיחו רק אנשי ה”זונדר קומנדו”.

הצדיק של הבלוק שלנו, רבינוביץ, סידר עם ה”זונדר” הסכם חשאי. ומה עשו אנשי “הזונדר-קומנדו” בראש השנה? בצריף שלנו הקשבנו היטב לקול השופר שבקע מהמחנה המבודד של ה”זונדר”. הם תקעו כפי שצריך ולא פחדו כלל מפני התליינים. הם גם התפללו בציבור, ולא נרתעו כלל. אך קול התקיעות שלהם הגיע עד אלינו.

ואנו הסלוניקאים? אל תחשוב, חביבי, כי לא העזנו לעשות מה שהיה עלינו לעשות. באחד מימי ספטמבר שנת 1943 יצאה פקודה חדשה באושוויץ. לארגן פלוגות-ניקוי מיוחדות בשביל גטו וארשה. לקחו לפלוגות הללו רק יהודים מיוון, צרפת , בלגיה וכדומה. הם לא רצו לקחת שם אסיר יהודי היודע פולנית או כל שפה סלבית אחרת, שמא יצליח לקשור קשר עם הפולנים בווארשה.
גם בגורלי נפל להצטרף לפלוגת ניקוי כזו.

ברחוב גנשה, שבגטו ההרוס, סודרה הפלוגה שלנו. הקצין שלנו נתן לנו שם “קארטופל-קומנדו”, (פלוגת תפוחי-אדמה). באותם הימים, חל יום-הכיפורים. ואנו לא שכחנו את היום הקדוש.

שמע, חביבי! לא לשווא הייתי חזן בקהילת אראגון שבסלוניקי. הנאצים אילצו אותנו לחפור באדמה ולאסוף תפוחי-אדמה. אבל על יום הצום לא וויתרנו. היו בפלוגות שלנו יהודים שונים. מכל העדות, מצרפת ובלגיה, היו אשכנזים וספרדים. ואני ערכתי את התפילות ביום הקדוש. לקיום הצום לא היה כל קושי. התרגלנו לרעוב. ולא היה חידוש בשבילנו לצום עוד יום אחד. רק להתפלל לא היה קל. באחת החצרות של רחוב גנשה ההרוסה סידרו את התפילה החטופה. כל מה שזכרתי בעל-פה מתפילות יום-הכיפור, השמעתי בקול עז ונרגש.

לא אספר לך הרבה. רק אגיד לך בקצרה. לא יכולתי להמשיך בתפילה לזמן רב, דעתי נשתבשה עלי, ומעול-השעבוד מקוצר-הנשימה של עבודת-הפרך, לא יכלו המתפללים איתי להקשיב היטב לתפילות שלי. לכן הרימותי את עיני השמימה והתחננתי בתפילה קצרה: “ריבונו-של-עולם”, לאחר שעבר עלינו כל מה שעבר באושוויץ ולאחר שראינו כל מה שראינו בגיטו ווארשה השרוף וההרוס, אנו פונים אליך ברגע האחרון בבקשה אחרונה זו: שומר ישראל, שמור שארית אחרונה זו של עם ישראל, ואל יאבדנו אחרוני הפליטים מבני ישראל, המוסרים את נפשם למען קדושת השם ועל הריסות גטו וארשה עומדים ומכריזים בקול גדול: ה’ הוא האלוקים!”…

***

וכשאני מסיים את תוכחתו של הסבא “אל נונו”, אני פונה לילדיי וכך אני אומר להם:

כולנו חוגגים את חג הפסח. כולנו מסבים לשולחן ה”סדר”, ואף שלכל אחד מנהג שונה, שפה שונה, היסטוריה שונה וטריטוריה שונה, למרות זאת צד השווה שבכולנו שכולנו הפכנו לעם כשיצאנו ממצרים בלילה זה. למרות ההבדלים, כולנו צאצאיהם של יוצאי מצרים ומקבלי התורה. לעולם אל תשכחו זאת. לעולם.

בפעמים ששכחנו זאת, התזכורת שאנו עם אחד למרות כל ההבדלים, הייתה כואבת ונוראה.

ויהי רצון שיהיו הדברים לעילוי נשמת משה בן שמואל “אל נונו” ז”ל – אסיר אושוויץ מספר 1.1.4.5.7.7

חג שמח יהודים.