לקראת יום השואה הוזמנתי להרצאה בקיבוץ בצפון הארץ.
את ההרצאה יזמה אחת מחברות הקיבוץ שהשתתפה בסמינר “ערכים”.
אחרי שחזרתי מהסמינר, סיפרה לי המארגנת בשיחת טלפון, היו גם כאלה שעודדו אותי ואפילו החמיאו לי על האומץ לשנות את אורח חיי, אך היו גם לא מעט חברים שחששו מאוד מהמהלך.
מאז ילדותי נחשבתי בקיבוץ לדעתנית ופעלתנית. הייתי מעורבת כמעט בכל נושא שעלה לדיון, ומסיבה זו, היו כאלה שחששו שאהפוך לרבנית ואנסה להחזיר בתשובה את כולם.
לא זכיתי לילדים, אמר לי האיש בשיחתנו האחרונה, כשביקרתי אותו בבית חולים. אין לי ילדים. אין לי קדיש. אתה הקדיש שלי. תבטיח לי שתעשה זאת בלוויה.
נדרשו ממני לא מעט מילים כדי להוכיח להם שהכול בסדר. הסברתי לכל מי שרצה לשמוע, שאיש לא שטף את מוחי ושההרצאות בסך הכול העשירו את הידע היהודי שלי, ושההחלטה שקבלתי הייתה שלי בלבד, ושהיהדות אליה שבתי שייכת להם לא פחות מאשר לי, אלא שלא כולם השתכנעו.
אם תרצו, אמרתי להם, בסופו של אחד הוויכוחים, אנסה להזמין את אחד המרצים להרצאה ותשפטו בעצמכם. אם יאמר דברי טעם, מצוין. ואם לא, אני סומכת עליכם שתדעו להשיב לו. ממה אתם חוששים? אתם עד כדי כך לא בטוחים בעצמכם?
התקשרתי גם כדי להזמין אותך אלינו להרצאה, אמרה האישה, וגם כדי לעדכן אותך כיצד היא נולדה. זו לא עוד הרצאה. זו הפעם הראשונה שמזכירות הקיבוץ בכבודה ובעצמה מאשרת את קיומה, האם תסכים להגיע?
בוודאי, עניתי. מי יכול לסרב להזמנה ליטול חלק בתהליך היסטורי.
מעולה, אמרה האישה. רק עוד משהו קטן. אם לא הבנת, האנשים לא יגיעו רק כדי להאזין לך. הם יבחנו אותך. זה סוג של אודישן. הם יחפשו אותך בנרות. אז בבקשה ממך, אל תדרוך על מוקשים ותשתדל להיות נחמד. ככל שתוכל כמובן.
ועל מה הם מבקשים שאדבר? שאלתי.
על השואה! ענתה האישה. ההרצאה אמורה להתקיים בערב יום השואה, והם בקשו שנושא ההרצאה יהיה “האמונה בעקבות השואה”.
אני לא בטוח שזה נושא להרצאה ראשונה. זו סוגיה נפיצה מאוד. ביקשת שלא אדרוך על מוקשים, נכון? לא נראה לך קצת ממוקש לדבר כחרדי מול שורדי שואה שאיבדו את אמונתם על האמונה בעקבות השואה? לא חבל? התאמצת מאוד כדי לקיים את ההרצאה. זה לא כישלון ידוע מראש?
אתה צודק, ענתה האישה. זה באמת נושא טעון, אך רק על זה הם בקשו שתדבר. זה או זה או שלא תתקיים הרצאה. אני משאירה את ההחלטה לשיקולך. תחליט אתה מה עדיף.
ההרצאה התקיימה במועדון הקיבוץ. כשנכנסתי, כבר נכחו במקום כשלושים איש. רובם היו אנשי עמל מבוגרים. קיבוצניקים של פעם. אמיתיים. לא של היום. כאלו שעדיין מאמינים באידיאל הקיבוצי רק משום שאיש לא עדכן אותם שכבר מזמן הקיבוץ הופרט.
הם הביטו בי בחשדנות ובהסתייגות. כמו דייג שמחכה בסבלנות שהדג שמסתובב לו ליד החכה יעשה את הטעות הראשונה.
אז נגסתי.
“התבקשתי לדבר בפניכם על האמונה בעקבות השואה”, אמרתי, “האם זה נכון?”
“זה נכון מאוד”, ענה האיש שישב בשורה הראשונה. “בתור אחד שבתקופת השואה היה בן שתים עשרה אודה לך אם תסביר לי איזו עבירה עשיתי שבגללה נגזר עלי לאבד את כל משפחתי.
השתררה שתיקה. המארגנת נזכרה שהיא צריכה לצאת כדי לענות לטלפון. חלק מהאנשים הביטו בי במבט שמבקש לומר – רצית הרצאה בקיבוץ? קיבלת. אך היו גם שנעו על הכיסאות בחוסר נוחות. בכל זאת הבנאדם הגיע מרחוק. לא נעים.
“ראשית, פניתי לזקן, “לכבוד הוא לי שלמרות גילך הסכמת להגיע להרצאה שלי. זה לא מובן מאליו. ושנית, כיון שנוכחותך מוסיפה כבוד לאירוע, אשתדל מאוד לשמור בדבריי על המעמד המכובד. לכן, לפני שאתייחס כראוי לשאלתך הקשה, אסביר את עצמי.
למען האמת, התשובה לשאלתך הנוקבת קצרה ביותר וגם ברורה מאוד, אך כדי להעניק לה את משקלה הראוי, אבקש להקדיש את רוב הזמן שהוענק לי, דווקא להקדמה לתשובה ולא לתשובה עצמה.
לפני כמה שנים הוזמנתי להשתתף ביום עיון לציבור חרדי שעסק בסוגיית הסבל האנושי והאמונה.
לאחר ההרצאה ניגש אלי אברך צעיר.
“יש לי סיפור בשבילך, אמר. נראה לי שהוא יחזק את הדברים שאמרת.
“אני מתגורר בבת ים”, סיפר האברך. “לפני מספר שנים, ביום השואה, צעדתי ברחוב המרכזי של העיר, ולפתע הרגשתי טפיחה על השכם. מולי עמד יהודי לא צעיר. פניו היו אדומות והוא נראה נסער.
אתה דתי? שאל אותי. ועוד לפני שהספקתי להשיב, האיש הטיח בי בזעם. איזה מין דתי אתה? איך אתה יכול להיות דתי? אחרי כל מה שעברתי שם ואתה עוד דתי? אני אולי לא נראה כזה, אך גם אני הייתי פעם דתי. אבל היום? אחרי מה שראיתי? תתבייש לך. איך אתה עדיין מקיים מצוות? איך אתה מניח תפילין? תסביר לי דתי שכמוך, איך הקדוש ברוך הוא הרשה להם לעשות לנו דברים שאפילו לבהמות לא עושים? אה?
הייתי בהלם, אהרן, סיפר לי האברך. כל האנשים סביבנו ששמעו את הצעקות עצרו מלכת והביטו בי במבט מוכיח. הם לא הבינו מה קרה. כנראה הם חשבו שאמרתי לו משהו.
אני לא מאחל לאף אחד להיות במצב כזה. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. הרי לא עשיתי לו כלום. הוא התנפל עלי רק בגלל שהייתי הדתי היחיד בסביבה. ואז… פשוט התחלתי לבכות. עמדתי ובכיתי. הרגשתי חסר אונים. לא עשיתי לו כלום. למה הוא מבייש אותי באמצע הרחוב? למה אני צריך להתנצל על התורה שאני מאמין בה. האם יש במדינה שלנו עוד מישהו שכל אחד יכול לבייש אותו רק בגלל שהערכים שהוא מאמין בהם לא מוצאים חן בעיניו?
ואז זה קרה… אהרן.
אני לא יודע להסביר את זה, אבל זה בדיוק מה שקרה. בדיוק כמו שאני מספר לך.
עומד אברך צעיר ברוחב הראשי של בת ים, מול יהודי ניצול שואה שלפני רגע הטיח בו דברים קשים שאת רובם חסכתי ממך ובוכה.
ואז… הזקן ניגש אלי וחיבק אותי כמו שאיש לא חיבק אותי מאז. לא סתם חיבוק. חיבוק חזק. אמיתי.
ואז… אמר לי האיש את המילים האלו ממש: “תודה לך, בחור. אתה האדם הראשון שמבין אותי. אתה הראשון שענה לי על השאלות שמנקרות במוחי כבר עשרות שנים. ואז שנינו בכינו. בכינו והתחבקנו.
הרגשתי כמו ילד שאבא שלו מחבק אותו. הרגשתי שזה לא סתם חיבוק. הרגשתי אהבה עוצמתית לא פחות מהשנאה שהייתה בדברים שאמר רגע לפני כן. הרגשתי כאילו הוא מנסה להתחבר דרכי למשהו שאבד לו. כמו ילד שמישהו זר מחבק אותו רק משום שהוא מזכיר לו את הילד שהיה לו.
ואז… אחרי ששנינו נרגענו, אמר לי האיש: “תודה לך בחור. לעולם לא אשכח אותך”.
מאז שמרנו על קשר עד שהוא נפטר. בלוויה שלו אני אמרתי את הקדיש לפי בקשתו.
לא זכיתי לילדים, אמר לי האיש בשיחתנו האחרונה, כשביקרתי אותו בבית חולים. אין לי ילדים. אין לי קדיש. אתה הקדיש שלי. תבטיח לי שתעשה זאת בלוויה.
זה הסיפור, אמרתי לקיבוצניקים שישבו מולי כשסיימתי. האם מישהו מכם יכול להסביר לי מה בדיוק קרה שם? האם מישהו מכם יכול להסביר מה גורם לניצול שואה להיטפל לאברך שאינו מכיר? מדוע חיבק אותו? האם האברך ענה לו על השאלות שהטיח בו? מה בדיוק הרגיע אותו? וחוץ מזה, נשמע לכם הגיוני, שברגעיו האחרונים כופר יתעניין בקדיש שלו?
כשהבטתי בזקן שהיה בן שתים עשרה בשואה, הוא השפיל את עיניו. היו בהן דמעות.
זה באמת נשמע סיפור מוזר, ענה משתתף אחר. זה באמת לא נשמע הגיוני. לך יש הסבר?
יש לי הסבר, עניתי. איני יודע אם הוא נכון, אך כיון שלכם אין הסבר טוב יותר, אשתמש בו.
לזקן מבת ים לא היו באמת שאלות על הקב”ה. הוא האמין בו גם לפני השואה וגם לאחריה. לא היו לו שאלות. היה בו כאב עצום. היה בו כעס. כאב לו שהוא בחר להתכחש לאמונתו. הוא הרי לא איבד אותה. היא בערה בו. לכן הוא כעס. הוא נטפל לאברך משום שבתוך תוכו הוא רצה להיות כמוהו. במשפטים הקשים שהטיח בו ביקש הזקן לומר לאברך שהוא לא אשם שהוא נראה כמוהו. שהוא לא כזה משום שעבר את שבעת מדורי גהינום בעודו בחיים. שהוא אנוס. שהוא מאוד מתגעגע לתפילות שהוא לא מסוגל להתפלל. הוא לא התנפל עליו כדי לשאול שאלות וגם לא כדי לקבל תשובות. הוא חיפש הכרה, והדמעות של האברך העניקו לו אותה. הן סיפרו לו שהוא מבין אותו. שכואב לו. שהוא לא כועס עליו. לכן הזקן חיבק אותו. לכן הוא אמר לו שהוא הראשון שעונה לו על ה”שאלות” שלו, ולכן, הוא בחר במי שגאל אותו מייסוריו להיות הקדיש שלו. שכן, אם האברך מבין אותו, אפשר ויבינו אותו גם בשמים. לכן בחר בו הזקן להיות מליץ היושר שלו בעולם האמת.
למדתי מהסיפור שלו, שכשאנשים זועקים מתוך כאב, לא מסבירים להם למה הם סובלים. סובלים איתם. לא עונים להם. על שאלות עונים. לא על כאב.
יכול להיות שההסבר שלך נכון, אמר האיש שהיה רק בן שתים עשרה בתקופת השואה, שבינתיים גם נרגע. אך האם יש לך תשובה לשאלה שלי?
כן, עניתי. יש לי. אלא שלפני שאני משיב לך, אבקש לתאם ציפיות ולהסביר על מה אתה מבקש ממני להשיב תשובה.
כשאדם מבקש מיהודי דתי להסביר לו מדוע התרחש אירוע מסויים, הוא מעיד בעצמו שהוא מאמין בהשגחה פרטית, ושהוא מאמין באמיתות התורה, שאם לא כך, מדוע הוא לא עונה על השאלה בעצמו? מדוע הוא שואל אדם דתי? האם אדם דתי מבין בהיסטוריה יותר ממנו?
אתה צודק ענה האיש. מי שלא מאמין בהשגחה פרטית, אמור לשאול שאלות כאלה היסטוריונים או חוקרי שואה. לא רבנים.
ומה יקרה אם יתברר שבתורה לא מופיעה תשובה לשאלה ששאל? מה אז? מי עוד יכול להשיב על שאלות כאלה? שאלתי אותו.
אולי נביאים, ענה האיש.
ומה יקרה אם השאלה נשאלת בדור שאין בו נביאים? האם נוכל לקבל תשובה לשאלה הזאת?
מסתבר שלא, הסכים האיש. אם בתורה לא נמצאת תשובה, וגם אין נביאים, כנראה שלא נוכל למצוא תשובה לשאלה. אך האם באמת התורה לא כתבה על כך? האם חכמי התלמוד לא השאירו לנו הסבר מדוע מתרחשים אירועים כאלה? אתה הרי למדת תורה, לא?
תלוי את מי אתה שואל, עניתי.
מכל האסונות, השואה היא ללא ספק האסון הנורא והזוועתי ביותר שפקד את העם היהודי לאורך כל הגלות. ומסיבה זו ישנה מחלוקת, גם בין ההיסטוריונים וגם בין גדולי ישראל כיצד עלינו להתייחס אליו. האם הוא חלק בלתי נפרד מהצרות והגזירות שפקדו את עם ישראל או שמדובר באירוע ייחודי שאינו מתחבר לשרשרת הצרות.
ומה זה משנה? שאל האיש.
זה משנה מאוד.
אם מדובר באירוע נוסף ברצף אירועי הגלות, ניתן אולי לנסות להתבונן לאחור וללמוד מה כתבה התורה על ייסורי הגלות, ומה כתבו חכמינו על האסונות שפקדו אותנו בעבר, ומהם אולי נוכל ללמוד גם על האסון שבו אנו עוסקים. אך אם מדובר באירוע ייחודי שלא היה מעולם דוגמתו, אירועי העבר, קשים ככל שיהיו, לא ילמדו אותנו עליו מאומה. שכבר למדונו חז”ל שאין דורשים קל וחומר אם אין כל דמיון בין הקל המלמד לחמור הנלמד.
ואכן, האדמו”ר מסלונים זצ”ל, שאמנם לא עבר את מאורעות השואה בעצמו, כמוך, אך כמוך איבד בהם את כל בני משפחתו וחבריו, כתב כך:
“בכל העניינים, יש דיבורים וסיפורים מהצדיקים תלמידי הבעש”ט עד הדור האחרון, שמהם יכולים לדעת ולהבחין בדרך החסידות, איך לעכל כל מקרה פרטי וכללי. אבל חורבן איום כזה, שלפי דעתי עולה על כל המדומה ומתואר בעיתונות, ולא תפסנו אותו בכל נוראותיו… כי מדי יום ביומו נרצחים באכזריות איומה הרבה אלפים יהודים, וכל זה לעין השמש, שמיום ברוא העולם לא שמעו שדם ישראל נשפך כמים ממש, שזה נורא ואיום שתסמרנה שערות הראש, ולא היה כעין זה מימי הבעש”ט, ולא שמעו שום הדרכה ע”פ דרך החסידות, ואי אפשר להבין מה היו אומרים במקרה שכזה”.
וכך כתב גם האדמו”ר רבי קלונימוס שפירא מפיאסצנה הי”ד, בדרשה שנשא בשבת חזון תש”ב בגטו וורשה, שלושה ימים לפני תחילת האקציה הגדולה למחנה טרבלינקה, ובה הסביר שאין בינינו נביא שיידע להסביר מדוע ייסורים נוראים כאלה פוקדים את עם ישראל, אך בכל זאת חיפש בעצמו את הסיבות לכך.
אולם, שנה לאחר מכן, כשההשמדה כבר הייתה בעיצומה, רגע לפני שהטמין את ספריו באדמת הגטו את ספריו, הוסיף האדמו”ר הגהה בכתב ידו לדרשתו מן השנה הקודמת , וכך כתב:
“הגהה: רק כגון אלו הייסורים שהיו עד שלהי שנת תש”א היו כבר בעבר, אבל כגון אלו הייסורים והשמדות המשונים והמרים שחידשו לנו הרשעים הרוצחים הטמאים על בית ישראל משלהי תש”א ואילך, לפי דעתי, בכל דברי חז”ל ודברי הימים לא היה כמותם, והשם ירחם עלינו ויצילנו מידם כהרף עין.”
זו הסיבה שאין מי שיידע להשיב על שאלתך, עניתי לזקן. אם אין נביאים בימינו, ואם אין למה לדמות את מאורעות השואה, הרי שנסתם הגולל על האפשרות להשיב על שאלתך.
נו… שאל האיש. אז איך בכל זאת יהודים ממשיכים להאמין לאחר השואה? האם השאלה מדוע פקד את עם הבחירה אירוע כזה, אינה מספיקה כדי לאבד את האמונה? האם אין בכך כדי להעצים את השאלה ששאלתי בתחילת ההרצאה? אם גם לך יש שאלות, ואם גם לך אין תשובות, מה גורם לך להמשיך להאמין?
למדתי זאת ממשה רבנו, עניתי.
חז”ל כותבים שכאשר אמר הקב”ה למשה “כי מצאת חן בעיני”, ביקש משה להבין את סיבת הסבל שעתיד לפקוד את עם ישראל, ובלשון חז”ל: “מפני מה יש צדיק וטוב לו צדיק ורע לו”.
נו… שאל האיש, והקב”ה ענה לו?
לא בדיוק. בתחילה הקב”ה ענה לו, אך לאחר שמשה הקשה על התשובה, ענה לו הקב”ה שאין בכוח האדם להבין את חשבונותיו.
אז הוא לא ענה לו.
לא. הוא לא ענה. אלא שלמרות זאת משה נשאר משה רבנו. הוא נשאר כזה למרות שלא קיבל תשובה על שאלותיו הקשות.
הוא היה משה רבנו גם כשהוא נבחר להנהיג את עם ישראל, ונשאר כזה גם לאחר שהקב”ה סירב לקבל את תפילתו להיכנס לארץ ישראל.
ולמה הוא נותר כזה למרות שלא קיבל תשובה?
משום שיש הבדל בין מי שמאמין בהשם משום שפגש בו למי שלא.
מי שמאמין בהשם, לא משום שקיומו ברור לו, אלא רק משום שהחיים מאירים לו פנים, מן הסתם יפסיק להאמין בו כשהחיים יסובבו את פניהם ממנו. אך מי שהשם דיבר אתו, ייאלץ להכיר בקיומו, לא רק אם החיים הפסיקו להאיר לו, אלא גם אם הם מעולם לא האירו לו.
מי שפגש את השם אנוס להכיר בקיומו. ומי שמכיר בקיומו, לא יוכל להתכחש לכך גם אם לא יקבל תשובות על שאלותיו הקשות. הוא ישאר מאמין. הוא יהפוך ממאמין ללא שאלות למאמין עם שאלות.
אם לא היינו פוגשים את השם, גם אם החיים של עם ישראל היו גן עדן לא היה בהם כדי להוכיח שיש בורא לעולם, אך לאחר שפגשנו אותו, גם אם החיים יהיו קשים ומרים, לא יהיה בהם כדי להכחיש את קיומו. לכל היותר הם יגרמו לנו לשאול שאלות וללמוד לחיות איתן.
ממשה רבנו למדנו שאמונה שלמה היא דווקא זו ששוכנת לצד שאלות, ושעוצמתה של האמונה השלמה נקבעת לפי השתיקה הנלווית לאי קבלת התשובות.
זו הסיבה, כשם שאנו מעלים על נס את גבורתם של אלו שזכו להישאר בחיים לאחר השואה, כך עלינו להעלות על נס את גבורתם הרוחנית של אלו שנותרו מאמינים לאחריה למרות שלא קבלו תשובות לשאלותיהם. אלו גיבורים ואלו גיבורים.
זו ההקדמה שבקשתי להקדים לתשובה שבקשתי להשיב לך על השאלה מדוע התרחשה השואה.
התשובה היא: איני יודע. אך למרות שאיני יודע, אני ממשיך ללכת בדרכם של אלו שבשל רציחתם התעוררו השאלות שעליהן בקשת שאשיב.
הקדמתי את ההקדמה הזאת כדי להסביר שהתשובה “איני יודע” אינה עדות לחולשה אלא להפך, וכדי להסביר שאלו שבחרו להמשיך ללכת אחרי הקב”ה גם לאחר השואה, חשובים בעיני לגיבורים לא פחות ממורדי גטו וורשה. הם גיבורים, משום, שכמו משה רבנו, גם הם המשיכו להאמין ולשתוק למרות שלא קבלו תשובות. הם גיבורים משום שהמשיכו להאמין, לא משום שהם תמימים ולא כי החיים האירו להם פנים, אלא משום שהם צאצאים לאלו שפגשו את השם. לאלו שבזכותם אנו מכירים במציאותו.
ויש לי גם ראיה לכך מהפטרת השבוע.
בהפטרת פרשת מצורע מתאר הנביא את נס ההצלה של עם ישראל לאחר הרעב הכבד ששרר בשומרון שלוש שנים, ושבמהלכן אכלו אימהות את בשר ביניהם, זוועה שאפילו השואה לא יצרה.
ואז, שנודע למלך יהורם על הזוועות שגרמה הרעה, הזמין אליו המלך את אלישע הנביא כדי שישיב לו על השאלה – מדוע הגיע עם ישראל למצב נורא כזה בו אימהות אוכלות את בשר בניהם, ואלישע מבטיח לו בשם השם שתוך עשרים וארבע שעות מחירי השעורים והסולת יהיו נמוכים עוד יותר מאשר בתקופה שקדמה לרעב, שנאמר: “וַיֹּ֣אמֶר אֱלִישָׁ֔ע שִׁמְע֖וּ דְּבַר־יְהֹוָ֑ה כֹּ֣ה אָמַ֣ר ה’ כָּעֵ֤ת מָחָר֙ סְאָה־סֹ֣לֶת בְּשֶׁ֗קֶל וְסָאתַ֧יִם שְׂעֹרִ֛ים בְּשֶׁ֖קֶל בְּשַׁ֥עַר שֹׁמְרֽוֹן׃”
אלא שלא כולם האמינו לאלישע. אחד מהם היה שלישו של המלך, שנאמר: “וַיַּ֣עַן הַשָּׁלִ֡ישׁ אֲשֶׁר־לַמֶּ֩לֶךְ֩ נִשְׁעָ֨ן עַל־יָד֜וֹ אֶת־אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִים֮ וַיֹּאמַר֒ הִנֵּ֣ה ה’ עֹשֶׂ֤ה אֲרֻבּוֹת֙ בַּשָּׁמַ֔יִם הֲיִֽהְיֶ֖ה הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וַיֹּ֗אמֶר הִנְּכָ֤ה רֹאֶה֙ בְּעֵינֶ֔יךָ וּמִשָּׁ֖ם לֹ֥א תֹאכֵֽל׃”.
ומיד לאחר מכן ממשיך הנביא בתיאור הישועה הניסית שגרמה להתגשמות הנבואה, וממנה למדנו שישועת ה’ אינה כפופה לחוקיות הטבעית או להיגיון האנושי.
אלא שכאן מתעוררת שאלה.
מדוע אמר הנביא לשליש שלא יזכה לראות בישועה? האם השליש לא דיבר בהיגיון? הייתכן שאחרי בצורת של שלוש שנים ירדו מחירי הלחם למחיר נמוך יותר מאשר לפני הרעב? האם צמיחת חיטה אינה דורשת זמן?
והתשובה פשוטה.
בדבריו לשליש מבקש אלישע ללמד, שלישועת ה’ זוכה רק מי שממשיך להאמין בו למרות השאלות, ולמרות חוסר ההיגיון שבהבטחותיו. שלישועת ה’ זוכה רק מי שלא מאפשר לשאלות שעולות במחשבתו לפגוע בנאמנותו לה’, גם אם הן נכונות והגיוניות. שרק אדם כזה יזכה להגיע לרגע שבו הכול יתבאר וימלא שחוק פינו. לרגע שבו לא רק תגיע הישועה אלא גם התשובות לשאלותיו.
בדבריו לשליש מלמד אלישע, שכשם שהישועה לא כפופה להיגיון, כך גם הסבל. ושכשם שהישועה מתרחשת בהשגחה פרטית מובהקת, כך גם הייסורים. ואם אכן כך, למרות הכאב העצום, עלינו להמשיך להאמין ולשתוק עד בוא הישועה, ולכשזו תגיע, אם התשובות לא יהיו מספקות, נוכל להתכנס כאן שוב ולעסוק בהן.
ומה עלינו לעשות עד אז? להמתין ולשתוק? שאל הזקן.
תלוי, עניתי.
למי שאמונתו נשענת על רגשות דתיים בלבד, הכפירה היא פתרון הגיוני לשאלות שאין עליהן תשובות, אך למי שאמונתו נשענת על מעמד הר סיני בו התגלה הקב”ה לאבותיו, האמונה היא הפתרון גם כשיש שאלות, שכן את המציאות אפילו כבשני אושוויץ לא יוכלו לשנות.
ונקודה לסיום.
כשכולם קמו ללכת, ניגש אלי הזקן שהיה בן שתים עשרה בתקופת השואה. לידו עמד אדם כבן ארבעים שחזותו הוכיחה עליו שהוא בעל תשובה.
זה הבן שלי אמר לי האיש בגאווה. אני אמנם כפרתי בכול אך הוא חזר בתשובה. ואתה מתבייש בו? שאלתי.
ממש לא. אמר האיש. אני גאה בו. יותר נכון בנכדים שלי. איתו עוד יש לי חשבון לסגור.
כשהחמוד שלי חזר בתשובה, הוא התחיל ללמד אותי הלכות. ניסה ללמד אותי מה מותר ומה אסור. וזה היה כבר יותר מידי עבורי.
עד כאן, אמרתי לו. אותי לא אתה תלמד תורה. אני יכול ללמד אותך. שכחת מאיפה באתי? שכחת מי היו אבא שלי וסבא שלי? הרבה מלח אתה עוד צריך לאכול לפני שתלמד אותי תורה.
שיהיה לך הרבה נחת, איחלתי לו.
אפשר רק שאלה?
נכון אמרת לי שאחרי השואה הפסקת להאמין? האם אתה מכיר עוד כופר שגאה בבן שלו
שחזר בתשובה? האם אתה מכיר עוד כופר שכועס כשהבן שלו לא זוכר מהיכן הוא בא?
יכול להיות שאתה לא באמת כופר? שאתה רק מחופש לכופר? שאתה בעצם מאמין יותר גדול מהבן שלך?
האיש שתק. היו לו דמעות בעיניים.
רק שתדע, אמרתי לו שנפרדנו, בגלל כופרים כמוך תבוא הגאולה.
שבת שלום.
